ג'וזְפִין

השמיים הכחולים, המעוטרים משיכות מכחול של עננים לבנים, גרמו לארתור לטשטוש חושים מוזר. הוא הסיט את ראשו, ופישק את אבריו על העשב הרענן. צמרמורת עברה בגופו. השקט, שעד עתה הרגיעו, החל להטרידו.

קרחת היער שימשה לו כמקלט, מעין חלום בו השקט הוא הנוכחות היחידה המורשת להיכנס. העצים הגבוהים המקיפים את המתחם, חסמו את אור השמש ורק רצועה צרה של קרניים נשקה לקרקע.

מחשבותיו הציקו לו. דבריה האחרונים של ג'וזפין לא נתנו לו מנוחה.

נער רך בשנים היה, כאשר הגיעו הוא ואימו לבית דודתו בכפר. מעולם לא ביקר בכפר קודם לכן, והצבע הירוק הבוהק שיכר את חושיו. זכרונו הראשון היה ילדה יפיפייה עומדת במרכז השדה, ובידה הקטנה סלסלת קש. הילדה התכופפה ודמותה נעלמה מתחת לעשב הגבוה. כשעמדה שוב ובידה זר פרחי בר, דמותה נראתה לו כחזיון על רקע השמש השוקעת. כך תמיד זכר אותה - חזיון קסום.

מאז, לעולם לא נפרדו. היו לומדים יחדיו גיאוגרפיה והיסטוריה אצל הכומר הזקן; היו עורכים פיקניקים בשבתות שטופות שמש; מטפלים באימא החולה של ג'וזפין; וכמובן, את מקומה של קרחת היער המופלאה של ג'וזפין, גילתה רק לו.

היו אוהבים, שניהם, לשכב על הדשא כשידיהם פרושות וקצות אצבעותיהם נוגעות קלות זו בזו, במעין נגיעה-לא נגיעה.

אך כעת... כעת הכל שונה.

לאחר שלוש שנים, ללא כל סימן או רמז, מעין חלום מתוק שנקטע עם עלות השמש, נפלה ג'וזפין למשכב. מחלה זרה ומוזרה.

ימים ישב ארתור על-יד מיטתה והחזיק בידה. עם נשימתה האחרונה חייכה חיוך קלוש, הביטה עמוקות בעיניו, והפטירה "עדיין מוקדם".

ימים רבים בכו אנשי הכפר על ילדתם שמתה בטרם עת, אך ארתור שדמעה לא זלגה מעיניו, בכה יותר מכולם.

ארתור שאף עמוקות את ריח העשב הלח, מריח את שערה האדמוני של ג'וזפין. הוא עצם את עיניו, שוקע אל תוך חלום חדש, וכל שיכל להעלות במוחו היה "עדיין מוקדם".