דּוּדִי

שמיכת הסאטן דגדגה את דודי במקום רגיש. הוא התפתל במיטה והשמיכה החליקה קלות, כמעט בהילוך איטי, אל רצפת הפרקט השחורה.

על המיטה נגלתה דמותה הדקיקה של אותה אחת מאתמול בלילה, שוכבת לצידו בתנוחת עובר. גופה הלבן בהק על רקע המצעים הכהים ודודי שכב, נשען על זרועו ובהה בה דקות ארוכות.

אחת היפות יותר שלי, חשב לעצמו דודי והיה מרוצה מאד. השיער הבלונדיני ששבה אותו אתמול, היה מסודר על הכר שלה בצורה מושלמת, כאילו צייר סידר אותו שערה-שערה לפני שהתחיל בעבודתו.

דודי התרומם וקם מהמיטה. תנועותיו הזיזו את המזרן ואת הדמות שלפניו, משחררות מעט מהריח המתוק שאפף אותה אתמול בערב. דודי צעד עירום לחדר האמבטיה צופה בחצי בבואתה המשתקפת במראה הרחבה. שדיה העגולים והמושלמים מכוסים בידה שמסתירה את שתחתיה.

דודי צחצח את שיניו ולא הוריד את מבטו ממנה. הוא הריץ במוחו תמונות מהלילה הסוער שעבר עליהם וערבב בהן תמונות שדמיין מהלילה שצפוי לו בהמשך.

בתנועות זהירות, בלי ליצור רעש מיותר, לבש בגדים שהוציא מהארון. הוא לא רצה לפגום ברגע המושלם. כשפגש אותה אתמול, בדיוק במקום שקבעו ובדיוק בזמן, הרגיש בליבו שהיא מושלמת, אך רק הבוקר ידע שבאמת הייתה כזו.

הוא לבש את נעליו וכרע על המיטה לעברה, מקרב את פניו לנשיקה על לחייה. הוא נשק לעור השיש שתחת עיניה וכשהתרומם נדמה היה לו שראה חיוך מרוצה בזוית פיה.

דודי עמד שם עוד רגע אחד מסתכל עליה, מחייך.

לבסוף שלח את ידיו לעברה והרים את גופה הרפוי. היא נחה על כתפו הימנית והוא אחז בה ביד חסונה אחת. שערה הבלונדיני נגרר על הרצפה וסימן בה שבילי אבק דקים, כשנשא אותה דודי לעבר הגינה, לקבר שהכין לה כל הלילה.