חֲזָרָה

ג'יט הביט מחלון המרצדס הכסופה אל שכונת הפחונים ורק אז הכל חזר אליו. כמה פחד מהנסיעה הזאת, כמה חשש, דחה, ביטל, חידש, שלח את סגניו, אך לבסוף הנסיבות אילצו אותו והיה חייב לנסוע.

המנכ"ל הגדול שראה כבר הכל, שלחברה שלו סניפים בכל העולם, מפחד לנסוע להודו?! 'מפחד', חשב לעצמו, זו מילה שלא הכיר כבר הרבה מאד זמן. גם כשהיה כאן, בין הפחונים, רק בין 7, לא פחד. אבא לא עובד ומסתובב ברחובות, 7 או 8 אחים ואחיות ואמא שתמיד בהריון מנסה להכין אוכל ממה ששמה את ידיה עליו וגי'ט, כמו שאר הילדים שסביבו, מסתובבים ברחובות, בלויי סחבות, מנסים להשיג רופי ועוד רופי.

הריח העז חדר אפילו דרך חלונותיה המוגפים של המרצדס, ודיגדג את אפו של ג'יט כמו מנסה להזכיר לו דברים ששכח. התבלינים, עשן המדורות, השתן, פיח המכוניות, בעירבוביה מדהימה הטיחו את העובדות בפניו של ג'יט, שוב.

ואותו היום, יום שצרוב לו בזכרון ולא מרפה. רגעים שג'יט משחזר בשניה בה הוא פוקח את עיניו בכל בוקר מאז אותו היום ועם זיכרון זה הוא נרדם בלילה כבר 35 שנה. ילד קטן, חצי ערום, ניגש ומושך בשמלתה המתנופפת של גברת לבנה נאה שצועדת לה תחת מטריה ורודה עם קבוצה גדולה של לבנים מהודרים.

המבט המתחנן בעיניו, הגברת מלטפת אותו ומדברת אליו אנגלית מהירה מדי מכדי שיבין, ההתייעצויות בין חברי הקבוצה וכששאלו אם רוצה להצטרף הינהן בחוזקה ועלה איתם על הרכבת.

יחד עם קבוצה נוספת של ילדים עזובים נשלח לפנימייה מיוחדת באנגליה להשתתף בפרוייקט חינוך חדשני.

מכאן הכל חלף מהר כל כך, כמעט כהבזק של מצלמה. לאנשים סיפר שהוא יתום וברח מאחיו ואחיותיו הגדולים בבומביי. מאז לא ראה אף אחד ממשפחתו וכמובן גם לא שמע מהם. מה עלה בגורלם? מה חשבו שעלה בגורלו? אולי הם עדיין כאן? אולי מביטים עכשיו ילדיהם ונכדיהם במכונית כפי שהביט הוא לפני 3 עשורים?

מחשבה זו קטעה לפתע את זיכרונותיו והוא צמצם את עיניו כנגד השמש המסנוורת מעל הפחונים, כאילו מנסה להביט עמוק יותר, חודר יותר, לחפש את משפחתו.

"עצור" ציווה ג'יט את ג'ורג', נהגו. "אני רוצה לרדת כאן". ג'יט הרגיש צורך לצאת מהמכונית ולשאוף את האויר המזוהם והריחות החזקים ישירות לקרביו, במזוקק, לא יחד עם עור המרצדס המשובח.

ג'יט פתח את הדלת והציב את נעלי הזמש היקרות על אדמת הטיט הרטובה, נזהר שלא לדרוך על צואת פרות קרובה. הזדקף, עצם עיניו ושאף לריאותיו מלוא אויר הודי אותנטי. 'הייתי חייב את זה לעצמי' חשב, 'לעצמי ולהודו גם'.

כך עמד, נשען על מכוניתו, עיניו עצומות, מספר דקות שבמחשבותיו דימו תקופת חיים שלמה. תקופה אחרת, בה לא פגש אותה אישה, בה נשאר כאן, בין הפחונים, גדל, התבגר, התחתן, הוליד ילדים שהתרוצצו גם הם בין הפחונים והביאו לו כל יום מספר רופיות שהצליחו לקבץ ואמרו לו "אדוני, אדוני, תן לי רופי, רופי אחד...".

ג'יט הרגיש משיכה בכנף החליפה שלו, משיכה קלה שהוציאה אותו מחלומו וקול דק שמבקש "אדוני, אדוני, תן לי רופי, רק רופי אחד".

ג'יט הביט מטה וראה את מוהידה, או לפחות חשב שזו היא. מוהידה אחותו הקטנה והאהובה ביותר.

הילדה היתה העתק מושלם של מוהידה כמו שזכר אותה כילד ולאחר עשרות שנים של שיכחה.

"מוהידה ?" שמע עצמו מלמל בלחש ועיניה של הילדה נפקחו לשניה. עיני ענבר נוצצות בדיוק כמו שזכר.

"מה שמך, ילדה?" שאל בהינדו. "מוהידה" ענתה בקול חלש.

עתה, עיניו של ג'יט נפערו לרווחה. "שמך מוהידה?" שאל לאחר מספר שניות. "כן, ואני גרה כאן ליד", הסתובבה והצביעה לעבר צביר פחונים עלוב למראה.

"אני רוצה רופי אחד, לקנות אוכל" ביקשה הילדה בעוד ידה מושטת לפנים, כמעט נוגעת בג'יט.

ג'יט כפף את ברכיו וירד עד לגובהה של הילדה. הביט בעיניה ולא יכל להאמין. שיבה מהתל בו, חשב לעצמו.

הוא חוזר להודו לאחר 35 שנה, נוסע ליד כפר שכוח אל בדרך משדה התעופה ובמקום בו כף רגלו דורכת על אדמת הודו בפעם הראשונה זה כמעט יובל ופוגש את כפילתה המדוייקת של אחותו כפי שהשאיר אותה שם בסמטה מסתכלת אחריו נעלם מחייה.

ג'יט הושיט יד וליטף את לחייה האדמדמה. הילדה נרתעה מעט, אך ידה נשארה כמו נטועה במקומה "אדוני? רופי?" שאלה.

"כן, כן, כמובן" השיב ג'יט במהירות. הקים עצמו והכניס יד לכיס חליפתו. שטר של 100 רופי היה כל מה שמצא שם. 'רק 100 רופי' חשב לעצמו.

"קחי, מוהידה, תני לאבא את זה" אמר והושיט לה את השטר. מוהידה פערה פיה. מעולם לא החזיקה בידה שטר כסף ובטח שלא שטר של 100 רופי. כל שהיתה רגילה לו היו מטבעות. "אה, תודה אדוני" אמרה ומיד קפצה ידיה סביב השטר.

לפני שהספיקה להסתובב ולברוח מהמקום לעבר הפחונים, הספיק ג'יט לתפוס את ידה, כפף שוב עצמו והביט בה מקרוב. מוחו עבד בקצב מסחרר וגופו החל מעקצץ תחת החליפה. "מוהידה, היית רוצה..." החל לשאול אך עצר בעצמו, נזכר במוהידה שלו, לא אחותו, אלא ביתו. מוהידה היפה, שדומה היתה כל כך לאחותו הקטנה, לדמות שרואה כעת מול עיניו. מוהידה שהיום יכלה להיות אימה של ילדה זו.

דמעה החלה זולגת מעינו של ג'יט. הוא נשק עדינות ללחייה של מוהידה והפעם לא נרתעה ממנו כלל. ג'יט חייך אליה ואמר "רוצי מוהידה לאבא, מהר, תני לו את הכסף".

ג'יט שחרר את ידה של מוהידה, הסתובב ונכנס במהירות למכונית. כשסגר את הדלת ונסע משם הספיק לראות את הילדה עומדת במקומה, מחייכת ומנופפת לו לשלום עד שנעלם. "שוב נעלמתי לה", לחש לעצמו ג'יט ופרץ בבכי.