עֶרֶב גָּשׁוּם

שריקתו הצורמת של הקומקום העירה את אנה מחלומה. היא דידתה בכבדות למטבח הקטן והדחוס בקצה החשוך של החדר. מזגה לעצמה מעט מים חמים בכוס זכוכית ישנה, והטילה בה שקיק תה משומש. היא שבה לכסא העץ עליו ישבה משך כל הערב, ועטפה עצמה בשמיכה המוכתמת.

נשימתו הכבידה נדמתה לה כצחצוח חרבות ברזל חלודות זו בזו. הגשם הכבד נזל מהגג על זגוגיות החלון, ונראה כדמעות על פניה המשתקפות בחלון. נדמה היה שכל זיכרונותיה הם ישיבה על כסא וקול נחירות בעלה השרוע על המזרון כמת.

לפתע, נקישה רמה בדלת. "פיתחו אנשים! הצילו אדם! הגישו עזרה!" אנה הזדעזעה במקומה. מבטה נח על בעלה השיכור, גם אם תטיל אבן גדולה בראשו לא ייעור זה משנת הגילופין שלו.

"מי שם? שעת לילה היא זאת. אין אני פותחת".

"פצוע אני, ואין רע בכוונתי. אנא פתחי גברת" ענה הקול.

אנה הידקה את השמיכה על כתפיה הדקות, ופתחה את הדלת כדי סדק צר. קור וגשם חדרו לחדר, ואנה צמצמה את עיניה לראות מי הוא העומד בדלת. חייל גבוה ונאה עמד בפתח, דם הכתים את מכנסיו, וכל אבריו רועדים.

אנה פתחה הדלת, אך משב רוח פתאומי הקדימה, ופרץ את הדלת בפני החייל. אנה עזרה לחייל הפצוע להיכנס לחדר, והושיבה אותו בכסא העץ שלה. כאשר הורידה את מקטרונו הספוג מגופו, כפתורי הזהב סינורו את עיניה והעלו בהן דמעות.

"מדוע זה הנך בוכה?" שאל.

"אין זה דבר" ענתה, "הבה נראה את פצעך".

אנה הניחה את השמיכה שהתכרבלה בה על כתפיו החסונות של החייל, ושחה להביט ברגלו הפצועה.

"הועפתי על אבן משוננת לאחר שסוסי החליק בבוץ", נאנק החייל. "איני יודע כמה זמן שכבתי בגשם ללא הכרה, אך כשהתעוררתי, מצאתי את סוסי פצוע כשעצמותיו מרוסקות. נאלצתי להטיח אבן בראשו כדי לגאול אותו מייסוריו. ראיתי אור מנצנץ במרחק, וגררתי עצמי עד לפתח דלתך".

"אין אני מעונינת בסיפוריך, זר. חבוש את פצעיך ושוב לדרכך".

אנה קמה ופנתה לשוב למטבח, אך ידו של החייל תפסה את כף ידה. כף ידו היתה מחוספסת וחזקה, אולם היא הרגישה את הרוך שבאחיזתו. "אין רע בכוונתי, גברתי" אמר ועיניו כמו קראו את מחשבותיה.

אנה ניתקה את ידה מידו, ורעד עבר בגופה. היא שבה למטבח ומזגה מים חמים לכוס נקיה שנחה על המדף. היא הגישה לו את הכוס ואמרה "חמם את ידיך מעט, אדון". שערה האדמוני הבהיק לאור העששית ובעיניה הירוקות היה אפשר לראות את יופיה שאבד.

"האם בעלך וילדיך בבית כעת, או שמא... " שאל בלחש הפצוע.

"בעלי שיכור כתמיד, שרוע לו בחדר הסמוך, וילדים אין לנו" אמרה אנה, והשירה אליו את מבטה.

"האם מאושרת את?" שאל החייל במפתיע.

"מהו אושר לאישה כמוני. אישה פשוטה אני וכך הם גם חיי" ענתה. "חיי אינם עסקיך, זר", הוסיפה ברוגז.

"אישה טובה את, מכניסה אדם זר ופצוע לביתה ומטפלת בו, אושר גדול צריך להיות בחלקך" אמר, וניצוץ הופיע בעיניו. "בירחי!" הוסיף לפתע. "הימלטי מגורלך!".

אנה נסוגה לאחור בפחד. "מה זה הנך שח? אישה נשואה ותמימה אני, וכי תחשבני לחוטאת?" הטיחה לעברו בכעס.

"וכי בעלך צדיק הוא או חוטא? אין זה חטא כי אם התרחקות מהחטא".

מחשבות התרוצצו במוחה של אנה כאסיר במבוך. היאך תברח והרי נשואה היא? מי הוא האביר המסתורי שנכנס לחדרה בסערה? "אין אני יכולה לעוזבו הרי ירדפני כל חייו" לחשה אנה לעצמה.

הפצוע קם ממקומו בכבדות, צלע אל עבר הדלת, ויצא. כששב מכוסה בפתיתי שלג לבן וזך, אחז בידו אבן גדולה ומוכתמת בבוץ. הוא התקרב, והגיש לאנה את האבן.

עיניה של אנה נפערו בתדהמה כשירדה לסוף דעתו. "לא!... לא יתכן... לא ניתן... הכיצד?"

אנה נרתעה, שלחה ידה, ולקחה את האבן.