וִיסְקִי

כוס הויסקי מולו הפכה ריקה והוא סימן למלצרית בידו סימון קל שהתפרש בעיניה כמילוי חוזר. הוא בחן במבטו את גווה כשהתרחקה מאליו לכיוון חבורת הגברים המקריחים שצפתה במרקע שמעל הבר. פוטבול, כך זה נשמע לו ממרחק.

זוג הצעירות בשולחן הסמוך צחקק בקול רם והוא הפנה מבטו לראות שלא עליו הן מסתכלות.

הקלות הבלתי נסבלת בה שמו של כל אחד מאותם פרצופים היה יכול להיות רשום על אותה פיסת נייר שטמונה מכודררת בכיסו, חשב לעצמו.

הוא שלח ידו לכיס הימני של המקטורן והוציאה משם. פיסת נייר קטנה, גזורה בדייקנות, ללא כל מאפיין חיצוני אחר, כעת מעוטרת בקמטים דקים של קיפולו האגרסיבי. במרכזה מודפס שם אדם, באותיות דפוס שחורות, במכונת כתיבה סטנדרטית, אולי הסטנדרטית ביותר שיער לעצמו, אפילו שמעולם לא בדק זאת.

היא הגיעה אליו בסביבות 6 בבוקר, ממוקמת כרגיל בין עמודים 3 ל-4 של עיתון הבוקר. כך היה כבר שנים וכך רצה שימשיך גם שנים קדימה, לפחות כל עוד יכול היה לעמוד בכך.

הוא שב וכדרר את הנייר לכדור קטן שהחזירו לכיס. רק לאחר שהעניין ייגמר, ישרוף אותו בעזרת גפרור בודד.

שמאלו נשלחה לכיסו האחר והרגישה בקווי המתאר של האקדח. הוא חש באצבעותיו את הקנה, בית ההדק והנצרה הסגורה. המחסנית הכילה 3 כדורים בלבד. לא היה זקוק ליותר.

קוביות הקרח במשקה כמעט נמסו לחלוטין והוא המשיך לשקשק בהן עוד, כאילו מנסה להחזירן לצורתן המקורית. מבטו נע החוצה, אל הרחוב, שם הרוח העיפה את עלי השלכת במורד הכביש. אף מכונית לא נסעה והלך בודד פסע על המדרכה מדי פעם.

אדם עטוף מעיל גשם ארוך ובעל כובע צר שוליים צעד על המדרכה הרחוקה. נעצר מול דלת עץ כבדה ולאחר שניות מספר נכנס בה.

הצמרמורת המוכרת, זו שכבר שנים ארוכות פוקדת אותו בעניינים מסוג זה, טיפסה במעלה רגליו, ממש עד לצווארו. הוא הוריד בלגימה אחת את שארית המשקה שבכוסו והצמרמורת חלפה לה.

כשנסגרה דלת מהבר מאחוריו והוא נבלע בחשכת הרחוב, ידע שלמקום זה לא ישוב לעולם.