תֵּהּ וְעוּגִיּוֹת

הקומקום מצפצף ומודיע בתרועתו החמימה כי הגיעה השעה. לאה מרימה את גופה העייף מהכיסא החורק, וניגשת בכבדות אל הארון. מוציאה שתי כוסות זכוכית ישנות אך מבהיקות בנקיונן, ושתי צלחות חרסינה קטנות ומעוטרות פרחים.

תנועותיה איטיות, מחושבות, אין היא ממהרת. הנקישה המיוחלת תשמע בקרוב, הצעידה המהוססת והמהירה לדלת, החיוכים, הברכות, השיחה.

מוזגת את המים הרותחים לקומקום מתכת ישן נושן, וזורקת לתוכו שתי שקית תה. שתי כפיות סוכר בכל כוס, עוגיות מאפה בית בצלוחית יפה ששפתה זהב.

אוהבת היא את שעות אחר הצהריים בה השמש עומדת לה תלויה, מציפה הכל באור זהוב, והעולם כמו שוקע במין רוגע. הזמן מאבד ממשמעותו.

והנה, נשמעת הדפיקה בדלת. גם היום, לאחר עשר שנים בהם נמשך הדבר, עדיין תהה יעקב כל פעם שהגיע אם מפריע הוא, וציין כי הוא יכול לחזור בפעם אחרת. כמו בטקס עתיק יומין מהסה אותו לאה בידה, ומושכת אותו פנימה בחיוך רחב. הוא מתיישב על הספה, היא נכנסת למטבח, הוא מתרווח ופולט אנחת רווחה, היא מביאה את הטס העמוס, הוא מפטיר שלא היתה צריכה, היא מדושנת עונג.

לאט לאט לוגמים הם את התה המתוק, ומגוונים בנגיסה רועשת בעוגיה. יעקב פותח בסיפור על תוכנית טבע מרתקת שראה אתמול בטלויזיה, ומתבל זאת בזיכרונות אודות הקיבוץ שהוא וחבריו הקימו. לאה נסחפת לאותה התקופה, הקיבוץ, הנעורים, האהבה, בעלה, המחלה, הבדידות.

יעקב משבח את מעשה ידיה, ומצקצק בשיניו בעונג. אין היא משווה ביניהם. מציעה עוד כוס תה, והוא מסכים בשמחה. "אינני ממהר" אומר וצוחק. היא משיבה בחיוך, על אף הצביטה בליבה.

בחלון, השמש יורדת לה כמסך על הצגה מוצלחת וסוחטת דמעות. לאה כמו שומעת את מחיאות הכפיים וקריאות ה"הידד". יעקב חותם את סיפורו ולאה מהנהנת. הוא קם ומודיע כי כבר מאוחר והיא מסכימה איתו בעודה מלווה אותו לדלת. פרידה. היה נחמד. כן, שכנים טובים זה מאד חשוב. נתראה מחר. הדלת נסגרת. לאה מביטה סביב. הבמה הוחשכה, הקהל והשחקנים עזבו, נשארה שוב לבדה עם ארבעת קירות התיאטרון.