תּוֹרָנוּת שְׁמִירָה

רוני פורק את הנשק אצל הקצין-תורן בשיקשוק מחריש אוזניים ואז פוסע בכבדות לעבר עמדת הפטרול בקצה הרחוק של הבסיס. הוא עדיין עצבני על שני השומרים מלוגיסטיקה שעשו כל כך הרבה רעש ולא נתנו לו לישון. גם ככה קיבל את השמירות הגרועות ביותר, ועכשיו היה צריך לקום בארבע בבוקר. הוא כמעט ולא הצליח לישון ולא היה מה לאכול בחדר אוכל המסריח הזה ואין לו חברה ונמאס לו כבר מהכל! מתי השחרור, מתי??

תוך כדי הליכה, בועט רוני באבנים קטנות ומנסה לפגוע עם אחת בשניה. הוא לא מצליח וזה מעצבן אותו עוד יותר.

רוני מתקרב לעמדה והשומר המיועד להחלפה כבר עומד שם חסר סבלנות, מחזיק את בקבוק השתיה החצי ריק ביד אחת, שקית וופלים מקומטת בידו השניה ועם הרגל הוא בועט בעיטות חלשות בעץ חסר אונים.

במרחק של עשרה צעדים מהעמדה השומר רואה את רוני ומיד פותח בצעידה לעברו. כמו במירוץ שליחים שניהם צועדים, כאילו אסור שלרגע אחד יהיו בעמדת השמירה שני שומרים.

הינהון קצר של השומר לעבר רוני טומן בחובו את כל סיפור השמירה שעברה ותדרוך לקראת המשמרת הבא, ופתאום בשניה אחת רוני בעמדה והשומר השני נעלם מאחורי העיקול.

החלה המשמרת. ספירה לאחור.

מה לעשות?

אפשר להמציא שירים על הסמל-תורן ולהראות אח"כ לשומרים בחדר, או לנסות לפגוע עם אבנים בפחית, או אולי לנסות לראות לאיזה שירים הוא מכיר את כל המילים, בלי טעויות.

עוברת שעה.

לפתע רחש בין השיחים שמעבר לגדר הבסיס. רוני מזדקף מהישענותו על העץ. אולי זה חתול שאפשר לשחק איתו קצת? אבל השיחים הגבוהים ממש זזים בפראות. חתול זה לא.

רוני מתחיל להילחץ קצת, בלי משים ידו אוחזת בנשק. הוא מתקרב לגדר ושואל לא בקול רם מידי "מי שם?". השיחים מרשרשים בתשובה רישרוש פיראי. "מי מסתובב שם?" עכשיו בקול פחות ביישני ויותר תקיף.

יד לבנה ורזה מפלסת דרך לבחור שבא אחריה. כחוש, בהיר, לבוש חולצת LED ZEPPELIN קרועה, ג'ינס דהוי וכאפיה תלויה ברישול על ראשו הגדול למידותיו.

"תגיד, כאן זה מ.ק. 3467?" שואל בקול צפצפני ומביט סביבו בסקרנות.

רוני נרתע לאחור, מכוון את נשק לעבר הבחור, "עצור! עצור והזדהה!" צועק.

"אני לא זוכר את שם הבסיס, אבל אני זוכר שזה 3467. נכון?"

הבחור מתקדם ונשען על הגדר.

"עצור והזדהה, כושלאמ'שך!" צורח רוני.

מה עושים עכשיו? מה עכשיו בנוהל מעצר חשוד המזדרגג הזה? אם רק הייתי מקשיב לקצין תורן במקום לזמזם שירים מטופשים...

"טוב, זה נראה כמו המקום, בזה אין ספק" מרוצה מעצמו הבחור.

רוני סוקר את הבחור במהירות – ערבי לבן כל כך לא ראה מעולם, מבטא אין לו, מתחת לטי-שירט המתנפנפת לא יכול להסתיר כלום והוא בעצם די חנון, אפילו כזה שרוני יכול להביס.

אבל מה הקטע של הכאפיה?

"מה אתה רוצה?" שואל רוני בקול רגוע יותר, מתקרב לגדר והנשק עדיין מכוון.

"שלום, הגעתי" אומר מרוצה מעצמו.

"כל הכבוד, מי אתה?"

"שלום" עונה עדיין מחייך.

"שלום, שלום, מי אתה ?" מתעצבן רוני.

"שלום".

"ת'שמע חביבי, יש לך בדיוק ארבע שניות להזדהות או שאני מזעיק לכאן את כל הצבא ואז אתה באמת בבעיה" אומר רוני ועכשיו הוא נשמע מרוצה מעצמו.

"לא, אתה לא מבין, אני ה-שלום".

"מה?"

"השלום, PEACE, سلام. חיכיתם לי וסוף סוף הגעתי".

"תגיד, גבר, אתה מסתלבט? מי אתה ומה אתה עושה כאן? חיוכו של רוני נבלע. רק זה חסר לו, עסק עם משוגע.

"באמת כדאי שתודיע למישהו שהגעתי. אין לנו הרבה זמן ויש הרבה מה לעשות. מהבסיס הזה אני מתחיל".

"מה זאת אומרת?" שואל רוני בתמיהה אמיתית, והנשק יורד לאיטו.

"אני השלום, הייתי אמור להגיע בשעות הערב, אבל יש התראות על פיגועים והיו כמה מחסומים של המשטרה אז התעכבתי בפקקים. אבל עכשיו אני כאן ואפשר להתחיל, אז יאללה".

"למה הכאפיה בדיוק?" שואל רוני.

"אה, זה קניתי בחנות מזכרות קטנה ליד הכותל, וקניתי גם שרשרת של מגן דוד" אומר ומוציא בהתלהבות מגן דוד גדול תלוי על שרשרת כסופה מתחת לחולצה. "חשבתי שזה יהיה סימלי ויפה, אתה לא חושב?"

"ומה הקטע עם LED ZEPPELIN ?" שואל רוני מתעלם משאלתו של הכחוש.

"אה, הם הלהקה האהובה עלי. STAIRWAY TO HEAVEN …" וכאלה, מתחיל לשיר.

"טוב, שמע חבוב, קח את עצמך, ומאיפה שהגעת, דרך השיחים האלה, תס'תלק מכאן. יש לך מזל שאני לא מזעיק עליך את כל כיתת כוננות" אומר רוני בחוסר סבלנות מופגן.

"מה זאת אומרת?" שואל הבחור, ובפעם הראשונה לא מחייך בטיפשות.

"תרים ת'רגליים, ותעוף מכאן, זה בסיס צבאי ואסור להסתובב ליד הגדר" הפעם רוני כבר צועק.

"רגע, אני לא מבין, סוף סוף הגעתי ואתה מגרש אותי? אתה מבין מי אני?" הבחור באמת בהלם.

"כן, אני מבין. יש שתי אפשרויות, או שבאתה להסתלבט עלי ולהריץ קטעים עם החבר'ה או שאתה מסטול לחלוטין. בכל מקרה, תעוף מכאן!".

הבחור עומד לרגע ושותק. הוא מביט על רוני ומסביב כאילו מנסה לחפש מישהו אחר שיקשיב לו. "אבל…" מתחיל להגיד ונודם שוב. הוא משפיל מבט ושניה לאחר מכן חוזר לשיחים ברשרוש קל ונעלם.

רוני מפטיר "כוס אחתכ" קצר לאויר וחוזר לעץ שלו בלי להוריד מבט מהגדר.

נשען על העץ עם גבו ומוציא אויר בשריקה.

"עוד שעתיים וחצי" לוחש לעצמו.