תנ"ך

זכורים לי ערבים רבים בהם הייתי חוצה את החורשה המפרידה בין בית הורי לבקתה המבודדת בקצה הכפר. הייתי מזדקף ככל שיכולתי על קצות אצבעותיי ומביט מהחלון לתוך הבקתה.

בפנים, זקן לבוש חלוק שחור, זקנו לבן וגופו כפוף ומקומט מזקנה. הוא ישב ליד שולחן עץ גדול, לצידו נר שעווה גדול שצלליו מרצדים על נייר הקלף שעליו כתב בנוצתו הארוכה.

שנים מאוחר יותר גיליתי את שכתב כל אותם לילות.

לאחר שמת מצאו את עשרות מגילותיו בין שאר חפציו שבבקתה. ראש הכפר שידע קרוא וכתוב ישב חודשים רבים בביתו וקרא את הכתבים מילה במילה. לאחר שסיים, אסף את אנשי הכפר וסיפר להם את שקרא.

היה זה סיפור ארוך ונפלא על גיבורים ומלחמות, אהבות ושנאות, ניסים ונפלאות, מצוות והבטחות. לבני הכפר היתה זו פנטזיה במלוא הדרה.

עם חלוף השנים פרחה לה המעשייה כנשוב הרוח לכפרים השכנים, ומשם שטפה את הארץ כולה. גרסאות ותוספות שונות החלו צצות ועולות, אך ציר העלילה נשאר ללא דופי. אנשים מצאו בה תקווה לחיים טובים יותר, לעתיד אחר. לפתע מצאו אמונה.

דור ההורים ראה זאת כמעשייה בלבד, הבנים כאירוע שהתרחש, ולנכדים הפכה כבר לדרך חיים.

כיום, הזקן נשכח, אך סיפוריו הפכו למציאות בספרי ההיסטוריה. אם מוחי המעורפל אינו מטעה אותי שמו היה מרדכי.