הַזְּאֵב

(נכתב בשנת 1997 בשיתוף עם עזרי סון)

ג’ו הרים את צווארון מעילו, מתגונן מפני הרוח הקרה שנשבה באותו לילה קר. עיניו הבהירות נעו במהירות מצד לצד, סורקות את הסמטה שהיתה מוארת רק על-ידי פנס רחוב חלש. האור הצהוב, החולני, האיר במעומעם על פחי הזבל המלוכלכים, והירח שכבר מזמן עלה מעל העיר, היה מכוסה בעננים אפורים, כבדים.

ג’ו הביט בשעונו, אך את השעה אותה ציפה לראות לא ראה. האיש לא הגיע. רק פעם אחת בעבר השתבש דבר מה, וגם אז, לא סיכן הדבר את ג’ו. לפני כחצי שנה, כשג’ו הגיע לסמטה מצא את האיש רכון על פח האשפה, מקיא את נשמתו. ללא שאלות והיסוסים רבים הניח ג’ו את התיק על הרצפה, חטף את החבילה השמוטה לרגלי האיש, והסתלק במהירות מהמקום. בפעם הבאה שפגש בו בסמטה הכל היה תקין כבזמנים עברו. אולם הלילה היתה לו הרגשה רעה.

בצעדים רכים נע לצד הסמטה, ונעמד מאחורי מכולת זבל גדולה. דמותו, לבושת שחורים, כמעט ולא נראית בפינה החשוכה. ידו האחת מיששה, שלא במודע, את אקדח שהיה מוסתר מתחת למעיל הגשם הארוך שלבש, בעוד ידו השניה אוחזת בחוזקה בתיק העור הצמוד אל גופו.

לפתע שמע רחש קל בקצה המואר של הסמטה. לא יותר משבריר שניה עבר עד שהיה במרחק מטרים ספורים ממקום עמדו, שפוף על ברכיו, אקדחו שלוף ועיניו בוחנות את הסמטה. הוא נרגע והחזיר את אקדחו לנדן כשראה את החתול הישנוני שב לאיטו לפח הזבל החבוט.

הוא החליט להדליק סגריה אך כשנזכר שהחליט להיגמל מהרגל זה, עוד בבולגריה בקיץ האחרון, התעצל להוציא את החפיסה מכיסו.

ג’ו חזר אל הצללים. הוא הניח את תיקו על רצפת הסמטה המלוכלכת, שפשף את עיניו ומצמץ פעמיים. "אני צריך חופשה", חשב ג’ו לעצמו, אבל הכריח את מוחו להישאר בריכוז מלא. צחנה מבאישה עלתה מן הביוב שלשמאלו, אך הוא כמעט ולא שם לב אליה.

לפתע צעד צעד אחורה, לבו הולם. מן הצד הרחוק של הסמטה שמע קול צעדים כבדים נופלים על כביש האספלט ... וקול נוסף. רעש סירנות עמום. ג’ו הקשיב לקולות המרדף. גופו דרוך, חושיו מחודדים מוכנים לקלוט כל רמז של סכנה. הצעדים הכבדים, המהירים, התקדמו לכיוונו. ג’ו ידע שיום זה יגיע. הוא נצמד לקיר, שפוף, אקדחו שלוף לפניו. לפתע עבר בריצה פרועה אדם בסמטה, אוחז בידו נשק אוטומטי קטן. רק חלקיק שניה היה דרוש לג’ו כדי לזהות את הבורח. היה זה בוב - עמו היה אמור להיפגש. ג’ו שלח את ידו במהירות ואחז בכנף מעילו של בוב, הוא משך אותו בפראות לעבר הצללים. מתוך רפלקס הצמיד בוב את האקדח לרקתו של ג’ו, אך ג’ו ידע שהסוכן המנוסה יזהה אותו, ולא יירה. מבט עיניו של בוב חשף את המצב בו הם נתונים וג’ו החל לטכס במוחו עצה. קולות הסירנות התחזקו ולא נותר להם זמן רב, שניהם ידעו זאת היטב. לאחר מספר שניות יצאו שניהם מהגומחה והחלו לרוץ לכיוונים שונים. ג’ו רץ במהירות ובשקט. לפני שהגיע לקצה הסמטה האט, הרגיע את נשמתו, סידר את עניבתו ומעילו ויצא לרחוב כאילו דבר לא קרה.

ג’ו נשם עמוקות, זועם בלבו על בוב, שכמעט הוביל אליו את השוטרים. "הלוואי שיתפסו אותו" הרהר לעצמו. ג’ו הושיט את ידו לעצור מונית. נהג זקן ולא מגולח יושב בתוכה. "קח אותי למלון הילטון, ומהר" אמר ג’ו בשקט, מתיישב במושב האחורי, ומעיף מבט חטוף בחלון האחורי, סורק את הרחוב הצר. "המשטרה כנראה לא ראתה אותי", חשב לעצמו. ג’ו החזיר את מבטו לפנים ושקע במושב המרופד. גופו עייף, עיניו אדומות. בחוץ, הבניינים הנמוכים חלפו על פניו, מפנים אט אט את מקומם לגורדי-שחקים גבוהים, בנייני עסק מוארים. ג’ו הביט במראה הקדמית. פרצופו של הנהג לא היה מוכר. הוא הרגיש את תיק העור תחת מעילו ונזכר שלא מילא את שליחותו.

המונית עצרה בכניסה ללובי המלון, ג’ו שילם לנהג, יצא מהמונית ונבלע במהירות בלובי הומה האדם. הוא ניגש אל הקבלה והחזיר חיוך עקום לפקידה היפיפייה. "את החדר הרגיל, ותשלחי לשם עוף צלוי, סלט וכוס קפה" אמר לה בקול יבש. בלי לחכות לתגובה כלשהי, פסע ג’ו בצעדים זריזים אל המעלית, ונבלע בתוכה עם הקהל הרב. כשהגיע לקומה 14 יצא מהמעלית וצעד במהירות לחדר שכבר נפתח ונוקה ע"י החדרניות. מיד שנכנס, חלץ את נעליו, ונעל מאחוריו את הדלת. הוא פסע על קצות אצבעותיו בכל הסוויטה ובדק אחר מיקרופונים ומצלמות חבויים. לאחר שלא מצא שום זכר למעקב, נרגע, הוריד את מעילו וכובעו, ונשכב על המיטה. לפני שהספיק לעצום את עיניו צלילו הצורם של הטלפון החריש את אוזניו. ג’ו התגלגל לעבר השידה והרים את השפורפרת. הוא לא הופתע לשמוע את קולו של בוב מהעבר השני של הקו.

"ג'ו, זה בוב". נשמע קולו הצרוד של ידידו, "הצלחתי לחמוק מהכחולים". ג’ו היה עייף. "חבל שלא תפסו אותך, מנוול", אמר, חצי צוחק, "אני מניח שאתה עדיין רוצה את הסחורה". לאחר שתיקה קצרה נשמע שוב קולו של בוב. "כן, נכון. ניפגש במקום השני, עוד שעתיים. OK?" ג’ו נאנח, הוא רק רצה לגמור עם זה כבר, "בסדר" אמר, והניח את השפורפרת בחזרה. כל כך רצה לישון. הוא הכריח את עצמו לקום המיטה ותר בחדר אחר דרכי מילוט אפשריות. מהמרפסת יוכל, אם ירצה, לקפוץ למדרגות החירום שבצד הבניין המפואר, ומשם להגיע לרחוב. הוא פתח את המגירה שבשידה, והניח שם את אקדחו. את תיק העור הכניס מתחת למיטה. לבו קפץ כשנקישה נשמעה על הדלת. "אני חייב להירגע", חשב, פוסע אל הדלת ומפשיל את שרוולי חולצתו השחורה. כשיד אחת בכיסו, פתח ג’ו את הדלת. בפתח עמדה הפקידה היפה, המגש עם האוכל מונח על עגלה לפניה.

"החלטתי להביא את האוכל בעצמי" אמרה, כשחיוך נפלא, החושף טור שיניים מושלמות, על פניה. "תודה" ענה ג’ו בקול עייף. ג’ו ידע שהפקידה הצעירה מחבבת אותו מאד ואולי אף יותר מכך, אך עתה הדבר שרצה יותר מכל הוא לישון. הפקידה עמדה בפתח, וג’ו הבין שהיא לא מחכה לטיפ אלא להזמנתו שתכנס לחדר. "אני מצטער אבל אני מאד עייף והייתי רוצה לישון, אז נתראה מאוחר יותר?" כשמבט אכזבה על פניה הנהנה הפקידה בראשה, הפטירה חיוך קלוש, הסתובבה וצעדה לעבר המעליות. ג’ו נכנס לחדר הסיר את המכסה הכסוף מעל הצלחת והחל לאכול ברעבתנות. לאחר שסיים את הארוחה וקינח בכוס קפה מהביל, נשכב על המיטה, עצם את עיניו, ניקה את מוחו ממחשבות מטרידות ומיד נרדם.

כעבור שעה קלה התעורר, שפשף את קורי השינה מעיניו ופיהק בכבדות. הוא לא היה יכול להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה בה ישן שינה רגועה לחלוטין. כבר מזמן הרגיל את עצמו לנמנם, עין אחת תמיד פקוחה, משגיחה על הסביבה. אדם שעוסק במקצוע כמו של ג’ו, חייב היה לשלם מחיר כבד. הוא הלך לשירותים ושטף את ראשו במים צוננים. כשהרים את ראשו, הביט במראה על שערו הרטוב השמוט על מצחו. עיניו הירוקות נצצו. נראה היה שהוא מחפש בהן סימן כלשהו. לאחר כמה שניות פנה מהמראה, ניגב את פניו ויצא מן השירותים. כעבור עוד כחמש דקות כבר היה מחוץ לדלת חדרו, מעיל הגשם השחור מסתיר את אקדחו ואת תיק העור.

ג’ו לא רצה לפגוש אנשים ובמיוחד את פקידת הקבלה, לכן החליט לצאת דרך מדרגות החירום החיצוניות. ג’ו יצא למדרגות החירום, ירד בהם בזריזות ומיד נכנס לסמטה צדדית חשוכה. לאחר שנים רבות של פעילות בעיר הוא הכיר את כל הרחובות, הסמטאות ואפילו את מערכת הביוב המסובכת. ג’ו הגיע לנקודת המפגש לפני הזמן שנקבע, אך קיווה שגם בוב יקדים ושיוכלו לסיים את ההחלפה במהירות. ג’ו עוד לא הספיק לבחון את האזור כשהרגיש טפיחת יד על כתפו.

במהירות הבזק תפס ג’ו את היד והסתובב, שולף את אקדחו. כצפוי, היה זה רק בוב. "סוף סוף הגעת", אמר ג’ו, והושיט את התיק לבוב. רק אז הסתכל בעיניו של ידידו. היה שם משהו שלא ראה ג’ו אף פעם. התנצלות? חששותיו של ג’ו התממשו כשבוב לקח צעד אחורה. לפתע, מכיוון הבניין הגבוה והישן, אור בהיר ומעוור הכה בעיניו. זרקורי משטרה. ג’ו שמע רובים נדרכים, וקול ברמקול דורש את כניעתו. ג’ו לא הגיב, רק הביט על בוב. "אני מצטער ג'ו, הם הכריחו אותי". ג’ו לא זז, קופא על מקומו כפסל. אט אט השתנה המבט בעיניו הקרות מההפתעה למבט קשה, קר. ניצוץ של צחוק ציני הופיע בעיניו הירוקות, רמז של חיוך על שפתיו הדקות. הבעתו של בוב השתנתה מהתנצלות לבהלה כשראה את השינוי בפניו של ידידו. לפני שהספיק לזוז, ג’ו זינק לעברו, תופס את גופו של בוב, מפנה אותו לכיוון השוטרים ומשתמש בו כמגן. עשרות יריות הדהדו ברחוב השקט, מחוררות את גופו של בוב, שהתפתל בכאב. בכל כוחו סחב ג’ו על גבו את גופתו של בוב ופתח בריצה פרועה אל השדרה הקרובה, קליעים חולפים ליד ראשו. לפני שפנה השליך את גופתו של בוב, והספיק לראות את הדם הסמיך זורם למכסה הביוב הקרוב. ג’ו המשיך לרוץ בשדרה בלי לראות להכין הוא רץ. לאחר כמאה מטר הוא פנה בחדות שמאלה, וזינק לעבר פתח בניין.

ג’ו לא ידע לאיזה בניין נכנס ולא היה לו זמן לברר זאת. ג’ו המשיך ללכת בזריזות לעבר גרם המדרגות שבצדו השני של אולם הכניסה. לאחר שטיפס ארבע קומות נעצר. מולו ראה קבוצה של שוטרים יורדים בניחותא במדרגות, צוחקים ומדברים ביניהם. ג’ו לא הבין מדוע השוטרים לא מזהים אותו ועוצרים אותו, והחל לתהות לאיזה בניין נכנס. "מה יש בקומה החמישית?" שאל את חבורת השוטרים. "מחלקת שוד ורצח" ענו לו שני שוטרים במקהלה. אז הבין ג’ו, שלמרבה האירוניה, הוא נמלט אל תוך בניין משטרה.

"היי, אתה לא מוכר לי" אמר אחד השוטרים, אדם משופם וכבד משקל. מחשבותיו התרוצצו בראשו, אך הוא נזהר לא להילחץ. "שמי קליף הרדי, אני מהבולשת", שיקר ג’ו, מושיט ידו בידידות. "F.B.I? בשביל מה?" תמה אחד השוטרים האחרים. "מה, לא שמעתם בחוץ את היריות?" שאל ג’ו, "באתי לכאן למבצע תפיסתו של 'הזאב'". "יריות? איזה יריות? לא שמענו שום יריות, היינו במטווח ולא שמענו שום דבר" ענה השוטר המשופם. ג’ו התפלא בלבו על טיפשותם של אנשי חוק אלה. השוטר השני התפרץ לדבריו, "הזאב?", ג’ו נעלב, "לא שמעתם על הזאב?", "כמובן" ענה המשופם, שולח מבט כעוס אל עמיתו הצעיר, "שמו האמיתי הוא ג’ואם פ. אוהרה. מבוקש על-ידי חצי מסוכנויות הביון במדינה ושליש ממשטרות העולם. אף אחד לא יודע בדיוק מדוע ומה עשה, אך לכידתו היא בראש הרשימה". "אז תפסו אותו?" שאל השוטר הצעיר. "לא, למרבה הצער לא" ענה ג’ו. "אני עולה לקחת נשק, אולי תוכל להגיד לי איפה מוציאים רובים?". המשופם הגניב מבט הצידה, אל חבריו, אך הסמכות בקולו של ג’ו שכנעה אותו לענות. "כן ... קומה שישית, דלת שלישית מימין". "תודה" אמר ג’ו והמשיך בדרכו, מתעלם מהשוטרים המופתעים שנשארו במסדרון.

ג’ו היה מופתע מהמזל ששיחק לו ומטיפשותם הרבה של השוטרים. הוא לא היה יכול להיזכר בשום משימה בה אירע לו צירוף מקרים מפתיע ומסוכן כל כך. ג’ו המשיך בדרכו במעלה המדרגות עד שהגיע לחדר הנשק. הוא נכנס לחדר ונעל מאחוריו את הדלת. הוא בחן את החדר במבט מהיר ונרגע כשלא צפה סכנה. לג’ו היה את אקדחו, ולא היה לו צורך בנשק נוסף. ג’ו לא אהב להשתמש בנשק, גם את אקדחו נשא כי היה חייב. נשקו של ג’ו היו חושיו וניסיונו. מפני נשק זה אין אחד שיכול להתגונן. ג’ו ניגש אל אחד ממכשירי הקשר הזרוקים על המדף. "ראיתי את המבוקש נמלט לכיוון תחנת הרכבת, לשלוח לשם תגבורת ומהר", הודיע למרכזיית התחנה. הוא המתין מספר רגעים, סידר את נשימתו ויצא במהירות מן החדר.

ג’ו יצא מן החדר. כשסובב את ראשו שמאלה, ראה קבוצת שוטרים חמושים רצים לכיוון המדרגות. ג’ו הסיט את כובעו על עיניו, בעודו חומק מעבר לפינת המסדרון בלי שהשוטרים יבחינו בו. בקצה המסדרון ראה מעלית, ופסע אליה במהירות. אולם הכניסה היה הומה אדם, בעיקר שוטרים ביחידות לוחמה בטרור. אוחז את תיק העור בחוזקה, הלך ג’ו בשקט לעבר יציאת החירום, מביט קדימה, לבו הולם בחזהו. יציאת החירום היתה מטרים ספורים לפניו, והוא התאפק שלא לפתוח בריצה החוצה. לפתע הגיח לפניו פרצוף. "לאן אתה הולך?" שאל שוטר צנום ולא מגולח. ג’ו כמעט איבד את נשימתו, אך הצליח לענות, "כמו כולם, לתפוס את 'הזאב' ". "אתה מהבולשת?" שאל השוטר. ג’ו הנהן. השוטר התיק את מבטו מפניו של ג’ו והמשיך בדרכו ממלמל לעצמו "פדראלים דפוקים...". ג’ו נשם לרווחה, מסכים בלבו עם השוטר. הוא הגיע ליציאה ודחף את הדלת, יוצא מהבניין.

קרניה הראשונות של הזריחה חדרו מבעד לחלון. סמל ג'פרי רוד החליק את שפמו המעוצב, והביט שוב בצג המחשב. מחשבותיו נדדו חזרה לאדם שפגש קודם לכן במדרגות. "לתפוס את 'הזאב', אה?" הרהר לעצמו. הוא רכן קדימה והרים את שפורפרת הטלפון שעל שולחנו, ולחץ את מספר המשרד של מפקדו.

"כן", נשמע קולו הרועם של רב-פקד סלאנט.

"זה ג’פרי", ענה הסמל, "שמעתי שיש מרדף".

"נכון", ענה מפקדו. "מה הבעיה?".

"כלום, רק זה כל כך גדול שהביאו את ה - F.B.I?" שאל ג’פרי.

"על מה אתה מדבר, רוד?" שמע ג’פרי את מפקדו עונה.

ג’פרי לא חיכה כדי להחזיר את השפורפרת והוא יצא בריצה מחדרו בעודו צועק פקודות לעבר השוטרים המנומנמים. ג'פרי היה עצבני. עוד אף פעם במשך כל הקריירה שלו לא קרה לו שמישהו היתל בו ובשוטרים האחרים כמו ש'הזאב' עשה. ג'פרי רץ לחדר המבצעים שם היו השוטרים התורנים בתדרוך הבוקר, הוא פרץ את הדלת מתנשף והודיע "אני יודע מי זה 'הזאב', הוא היה פה, הוא עבד על כולנו בעיניים. כולם לחדר נשק להצטייד להזעיק תגבורת ולהיות מוכנים ליציאה". השוטרים נראו מבולבלים, לא יודעים מה אירע לסמל. הם היו מוכנים ליום שגרתי של סיורים בעיר וכעת הסמל מכין אותם למלחמה. "אני מבקש מכם להיזהר, הבחור הזה יודע היטב מה הוא עושה" הוסיף ג'פרי לפני שיצא בריצה מן החדר.

ג’ו פתח את דלת חדרו במלון, מוציא בכוח את המפתח וטורק אחריו את הדלת. הוא השליך את תיק העור בעצבים על המיטה, וקילל את הרגע בו הסתבך בכל העסק הזה. לפתע שמע דפיקה על הדלת. ג’ו כיסה את התיק שעל המיטה בסמיכה, וניגש אל הדלת בשקט, אקדחו שלוף. כשהציץ מבעד לחור העדשה, ראה שזו פקידת הקבלה היפה. "לעזאזל" סינן ג’ו, ופתח לאט את הדלת, מציץ החוצה בחשדנות. "מה קרה?" שאלה הפקידה, מחייכת בחוסר ביטחון. "אתה מפחד שמישהו יפרוץ לחדר שלך?" שאלה. פניו של ג’ו נשארו רציניים, וחיוכה של הפקידה נמוג אט-אט מפניה. "מה את רוצה?" שאל ג’ו בחוסר נימוס. הפקידה, נעלבת בבירור, השפילה את עיניה. "סליחה אני לא אפריע לך...", ג’ו היסה אותה עם אצבע על פיו. הוא הקשיב דרוך כולו. כן, זה קול צעדים שהוא שומע מתקרב במסדרון. הוא היה יכול לשמוע גם שקשוק של רובים על אפודי מגן. ללא מילה, תפס ג’ו את זרועה של הפקידה, משך אותה פנימה וסגר את הדלת, נועל אותה. "השוטרים האלה יותר חכמים ממה שחשבתי", חשב, בעודו לובש את מעילו וחובש את כובעו.

"את ממשיכה איתי עכשיו, מותק, אין לך הרבה ברירות אז תעשי מה שאני אומר לך ותתנהגי יפה כדי ששנינו נהיה מרוצים". הפקידה לא היתה מופתעת ומזועזעת כפי שג’ו ציפה שתהיה. "אין בעיה, מותק, אני איתך לאורך כל הדרך", אמרה לו כשחיוכה הנהדר נסוך על שפתיה. ג’ו הסיט את הסמיכה, וחטף את תיק העור. הוא הסתובב אל החלון ופתח אותו, "בואי, נרד בקיצור דרך קטן שאני מכיר", אמר לה. "דרך אגב, איך קוראים לך?" שאל. הוא היה המום כשניגשה אל אדן החלון עלתה עליו בדילוג קליל, סיננה "סמנתה" מתוך חיוכה, וקפצה אל המרזב. ג’ו לא השתהה שניה נוספת. הוא חייך לעצמו וקפץ אחריה אל המרזב. הם גלשו במהירות לאורך 14 קומות ונחתו ברכות ברחוב צדדי, רחוק מניידות המשטרה והמולת השוטרים.

ג’ו שמע, 14 קומות מעליו, את צעקות השוטרים בחדרו. אוחז בזרועה של סמנתה, הוא החל לרוץ, צמוד לבניין. סמנתה התקשתה לרוץ עם חצאיתה הצמודה שהגיעה עד ברכיה. "אני יכולה לרוץ לבד", התנשפה בכעס. "אני לא הולך לקחת שום סיכונים", השיב ג’ו, "וכרגע, את מסכנת אותי". "ממה אנחנו בורחים?" היא שאלה, מנסה לרוץ בקצב של ג’ו, "מהשוטרים?". ג’ו לא ענה. "מי אתה בכלל?" שאלה סמנתה, מתחילה להיבהל. ג’ו האט את ריצתו, והביט בה ארוכות. " היא כל-כך יפה", חשב, הכאב הישן עולה שוב בליבו. שערה היה בהיר, כמעט זהוב באור הבוקר. עיניה כל כך כחולות, כל כך תמימות... בעיני רוחו ראה שוב את שרה, כמו לא חלפו 23 שנים, מאז מתה. "עזבי, את לא חייבת לי שום-דבר", נאנח. היא סרקה את פניו, מנסה להבין אותו, לחדור את המסכה. הקווים החלשים על פניו שסימנו התחלתם של קמטים, שערו שכבר ניכרו בו רמזים של שיבה, עיניו העייפות, הזיפים הבהירים שעל פניו, כל אלה היו סתומים בעיניה. פניו חתומות, רק עיניו מלאות כאב. "אני לא יודעת מי אתה, אבל אני רוצה לעזור לך". אמרה בשקט, "תגיד לי בבקשה ממי אנחנו בורחים?". נראה היה שג’ו נאבק עם משהו בתוכו. לאחר שתיקה קצרה אמר בקול צרוד "מהמשטרה".

הם המשיכו לרוץ, ידו אוחזת בידה, עד שהרגיש שסמנתה מתעייפת ואינה יכולה לרוץ יותר. הם המשיכו ללכת בהליכה מהירה עד שסמנתה עצרה לפתע. "ג’ו, תסתכל ימינה, יש שם שתי ניידות משטרה" אמרה סמנתה. "כן, ראיתי, הם עלו עלי. המצב מסוכן מאד אז נצטרך להיזהר. בואי נכנס לקולנוע הזה שמימין, נראה סרט". לפני שנכנסו עוד הספיק ג'ו להגניב מבט מעבר לכתפו, ולראות את השוטרים יוצאים מהניידות, וצועדים לעבר הקולנוע.

ג'ו שילם עבור שני כרטיסים לסרט ושניהם נכנסו לאולם שבו הסרט כבר התחיל. "בוא נתיישב באמצע", אמרה סמנתה, ג’ו הסתכל עליה במבט עצבני. הוא משך אותה אחריו, חומק אחורה לדלת שהיתה מוסוות בקיר. פותח את הדלת מעט, מושך את סמנתה לעבר גרם מדרגות. הוא סימן לה להיות בשקט, ושלף את אקדחו, עולה במהירות במדרגות. היה זה חדר ההקרנה. העובד המופתע הסתובב, קופסת הפופקורן נופלת מידיו. "אל תאמר מילה", אמר ג’ו מכוון אליו את אקדחו. מבט חטוף באולם, דרך הפתח הקטן, מימש את חשדותיו. ארבעה שוטרים כבר היו באולם, סורקים את פני הצופים.

ג’ו סימן לסמנתה שתקשור את המקרין עם חבלים אחדים שראה בפינת החדר. סמנתה קשרה את העובד וסתמה את פיו עם סמרטוט מלוכלך שג’ו זרק לעברה. הם ישבו שניהם על הרצפה והביטו על המסך הגדול והמאובק מבעד לחלון שבחדר. ג’ו הדליק לעצמו סיגריה והציע אחת לסמנתה. היא אמרה "אני לא מעשנת", אבל לקחה אחת בכל זאת. ג’ו נשען על הקיר ועצם את עיניו. "כדאי שתנוחי קצת, הם לא ימצאו אותנו כאן, והדרך שלנו עוד ארוכה". סמנתה נשענה על הקיר שלידו, והניחה את ראשה על כתפו. שניות ספורות עברו עד שנרדמה.

ג’ו ניסה שלא לזוז, הוא לא רצה להעיר את סמנתה. הוא הציץ בה מידי פעם, לא בטוח מה בדיוק לעשות. שיעול קטן נפלט מפיה בשנתה. ג’ו מעך את הסיגריה, וניסה לפזר את העשן מעליהם.

ג'פרי לעס את הסנדוויץ' בפיו, מביט בבניין הקולנוע. הוא ישב בתוך אחת הניידות שהקיפו את הבניין הישן. כשראה את אחד השוטרים יוצאים מבית הקולנוע, פתח את דלת המכונית וצעד לעברו. "מצאתם אותו?", שאל ג'פרי בעצבנות. השוטר הניד בראשו לשלילה. "לעזאזל!" נבח ג'פרי, והוריד את כף ידו בחבטה על קידמת הניידת. "כנראה שהוא ברח כבר מהבניין", אמר השוטר לג'פרי. "ניידת 80, כאן ברוקלין", שמע ג'פרי קול קורא בקשר. הוא הוציא את המכשיר דרך חלון הניידת, וקירב אותו אל פיו. "כאן ניידת 80, רות עבור" ענה למרכזנית. "העבר את כוחותיך לסריקת העיר", היתה התשובה. "מה עם בית הקולנוע?" שאל ג'פרי. שתיקה קלה, "השאר ניידת במקום, רות עבור", בקע הקול מן הקשר.

ג'פרי תהה אם ההחלטה היתה נכונה, אך לא היתה לו ברירה, הוא היה חייב לפנות את הכוחות. המעט שהיה יכול לעשות הוא להשאר בעצמו, ולעקוב אחר בית הקולנוע.

ג’ו הביט דרך פתח האוורור הקטן על הרחוב, וראה את מכוניות המשטרה עוזבות את המקום בחריקת צמיגים. הוא היה מרוצה, הם לא עלו עליו. הוא ניגש אל סמנתה והקשיב לנשימתה הקצובה. הוא נגע קלות בידה, היא היתה חמה. סמנתה התעוררה כהרף עין, מבוהלת, לא יודעת היכן היא נמצאת. היא הביטה על ג’ו, ואז נרגעה, חייכה את חיוכה. "אנחנו חייבים ללכת, השוטרים עזבו", לחש לה. היא קמה, ניערה את האבק מבגדיה וחיכתה כאשר פתח את הדלת ובדק את השטח. הם יצאו מחדר ההקרנה, צעדו בשקט לעבר היציאה ויצאו מהאולם הריק אל הרחוב המחשיך.

ג'פרי גמע במהירות את הקפה והכניס לפיו את חצי הסופגניה שבידו, הוא התניע את האוטו. הוא היה גאה בעצמו. הנמלט ואישה כלשהי יצאו מאולם הקולנוע בדיוק כפי שחשב שיהיה. אולי הוא עוד יקבל את הקידום שלו השנה.

"ישנת טוב?", שאל ג’ו את סמנתה כשחיוך קטן על שפתיו. סמנתה החזירה חיוך, מופתעת מהשינוי שחל בו, "כן, היה סרט טוב" ענתה מבודחת. החיוך נמחק מפניה במהירות כשראתה מאחוריו את ניידתו של ג'פרי מתקרבת במהירות, פנסיה כבויים. היא אחזה בזרועו בבהלה ומשכה אותו לכיוונה. "רוץ!", צעקה, והחלה רצה. ג’ו החל לרוץ אחריה עוד מספיק להעיף מבט לאחור. מאחוריו שמע את הרכב המשטרתי מאיץ את מהירותו. "לכאן!" צעק, ומשך את סמנתה לסמטה צדדית, רגליהם דורכות בשלוליות ומתיזות מים לכל הכיוונים.

ג’ו שמע את הניידת סוגרת על הפער שבניהם, אבל לא היה לו מקום מילוט. הסמטה הסתיימה בקיר לבנים גבוה והם היו תקועים. הניידת נכנסה לסמטה הצרה, התקרבה עוד מטרים ספורים ועצרה, חוסמת את היציאה. ג'פרי יצא מן הניידת שולף את אקדחו וצועק "אתם עצורים, תעמדו במקומכם, אין לאן לברוח". ג’ו עמד במקומו, נושם עמוקות, מרגיע את נשמתו ומחדד את חושיו. במבט מהיר הוא בחן את הסמטה. בניינים גבוהים יצרו את קירות הסמטה ומדרגות חירום חלודות השתלשלו מהם. קיר הלבנים שמאחוריו היה סדוק אך מוצק. מספר פחי זבל חבוטים מלאי אשפה נחו ליד רגלו של ג’ו וחתולי רחוב נברו בתוכם אחר מזון. ג’ו הביט על סמנתה, גם היא התנשפה בכבדות, מנסה להרגיע את נשמתה, אך היא נראתה רגועה בצורה מפתיעה. ג’ו הישיר מבטו אל ג'פרי. הוא לא היכר את האיש ומעולם לא ראה אותו, אך האיש הסתכל עליו במבט נחוש ומוכיח כמו הכיר אותו זמן רב. ג’ו שם לב שידיו של האיש המחזיקות את האקדח, רועדות במקצת, וקיווה לנצל את עצבנותו ופחדו של האיש לטובתו. ג’ו פתח את פיו לענות לשוטר, אך סמנתה הקדימה אותו. סמנתה החלה צועדת לעבר ג'פרי. כמו ג’ו, גם ג'פרי היה המום, "גברת עצרי, עוד צעד אחד ואני יורה!", צעק לעברה. סמנתה, רגועה וקרירה, עצרה במקומה ואמרה "זה בסדר, אתה יכול להרגע, אני מהבולשת".

סמנתה שלחה את ידה לתוך הז'קט שלה, וג'פרי דרך את אקדחו, "אל תזוזי!", צעק לעברה, אקדחו רועד. סמנתה הוציאה תעודה שחורה, ופתחה אותה. סמל ה -F.B.I הבהיק לאור פנס הרחוב. עיניו של ג'פרי נפערו לרווחה, ואקדחו ירד בכמה סנטימטרים. "מה את עושה פה?", שאל ג'פרי, "הביאו את הבולשת?". "כפי שאתה רואה, המצב היה תחת שליטה, עד שהגעת", ענתה, "אצטרך לשנות את התוכניות". סמנתה הסתובבה, פתחה את פיה להגיד משהו ואז קפאה. "לעזאזל!", סיננה. היכן שעמד "הזאב", ג’ו או'הרה, היו רק כמה שלוליות, אור פנסי הרחוב משתקף בהן. מרזב מטפטף הפר את הדממה. קול הטיפות הפוגעות בקרקע בוקעות בקצב קבוע. "לאן הוא הלך?", צעק ג'פרי ביאוש, "אין כאן שום דרך מילוט!".

ג’ו הדליק את המצית, האור הקלוש לא סילק את החשכה. ג’ו הרגיש את עצמו בטוח בחושך, החושך יכול רק לעזור לו. אנשים שעבדו בעבר עם ג’ו סיפרו עליו שהוא מתמצא בחושך יותר טוב מאשר באור. ג’ו סקר את השטח. התפצלות לשמאלו, עשרים מטר מאחוריו התפצלות ימינה, קבוצת עכברושים שחורים זוחלים לרגליו, וטחב בכל מקום. הוא ידע בדיוק היכן הוא. מערכת הביוב מתחת לרחוב 34. ג’ו המשיך בדרכו, מדשדש בכבדות במים העכורים. כשהגיע לרחוב 31 עלה בסולם החלוד לפתח שבמדרכה. הוא הסיט קלות את הפתח והציץ החוצה. חוץ ממספר אנשי עסקים שצעדו לכיוון הפתח ושתי מכוניות שרד החונות מהעבר השני של הכביש, הכל היה שקט. הוא חיכה שהאנשים יעברו, ויצא במהירות מן הפתח מסתכל לכל עבר, בודק אם מישהו ראה אותו. הוא החל לצעוד במהירות אך ברוגע במורד הרחוב, מיישר את בגדיו ומסרק את שערו הפרוע באצבעותיו. כשהגיע ל"חנות האלקטרוניקה של ג'ימי" עצר, התבונן לכל כיוון וחמק במהירות פנימה. בחנות לא היו קונים, ורק על מסך טלוויזיה מאובק וסדוק ריצדו תמונות בלתי מובנות. ג’ו צעד לעבר דלת שבאחורי החנות, ובדרכו הנהן קלות לג'ימי שרבץ בכיסאו, בוהה במסך הטלוויזיה. ג’ו פתח את הדלת, חמק במהירות פנימה, טרק את הדלת מאחוריו, ונאנח בכבדות.

עוד לפני שנים הכין לעצמו מחבוא זה. ג'ימי היה בסדר, הוא לא שאל שאלות, רק לקח את התשלום ושתק. ג’ו ניגש לארון הישן שהיה מוצב בפינת המחסן המאובק, ופתח אותו. הדלתות חרקו, ועכביש קטן נמלט לפינת הארון. בארון היו בגדים - מכנסיים שחורים נקיים, חולצה לבנה מגוהצת, וז'קט עור משופשף. ג’ו החליף את מכנסיו באלה הנקיים, והוריד את מעיל הגשם המסורבל. אבק עלה מן הארון. בפינת החדר היה מונח תיק מרופט. ג’ו לבש את הז'קט הישן ובדק את התיק. הוא מצא בו מזומנים, שטרות ירוקים מקופלים, וחפיסת סיגריות מעוכה. הוא הכניס את המזומנים לכיסו הפנימי של הז'קט, ואת חפיסת הסיגריות לכיס מכנסיו. ג’ו צעד במהירות לצד השני של המחסן, אך נעצר לפני הדלת. עיניו נצצו, ורמז של חיוך ריחף על שפתיו. הוא טעה כשלקח את סמנתה איתו, הזיכרונות גברו על חושיו. עכשיו הוא כבר מוכן לכל. לא ישטו בו עוד. יש לו רק אדם אחד שעליו יוכל לסמוך. על עצמו. ג’ו סובב את הידית ופתח את הדלת, אור הירח שכבר עלה בוקע מן הסדק שיצר.

סמנתה הביטה על רצפת הסמטה ולפתע הבחינה במשהו שלא ראתה קודם. היא עמדה בתוך שלולית, אך משהו התחבא במימיה השחורים. סמנתה התכופפה, והכניסה ידה לשלולית המלוכלכת. ידה נתקלה במשטח ברזל, וסמנתה עצרה את נשמתה. היה זה פתח של ביוב, אך הוא לא היה סגור לגמרי.

היא הביטה על ג'פרי והוא החזיר לה מבט. "איזה טיפשים היינו", אמרה לו. "אני רוצה שתקח כל שוטר מחורבן בעיר הזאת, ותציב אותו מעל כל פתח ביוב שקיים ברדיוס של עשרה רחובות", צעקה עליו בעצבנות. "אנחנו רק יכולים לקוות שהוא עדיין לא יצא", הוסיפה בשקט לעצמה. ג'פרי יצא מההלם, והחל לרוץ לעבר הניידת, חושב לעצמו איזה הזדמנות נפלאה החמיץ.

ג’ו ניגש אל השברולט הישנה. הוא נכנס אל האוטו מניח את תיק העור על ברכיו. הוא תהה, מדוע דווקא הפעם דברים השתבשו? מדוע דווקא עכשיו בוב בגד בו? הוא התניע את האוטו ויצא לרחוב הראשי. הוא השתלב בתנועה והחל לנסוע לכיוון מזרח העיר.

כשהיה במרחק בלוקים ספורים מיעדו, ראה בזווית עיניו הבהוב כחול משתקף במראות הרכב. ג’ו ידע שזוהי ניידת משטרה עוד לפני שהסתכל. דוושת הגז הוצמדה לרצפת הרכב, שריריו של ג’ו דרוכים ועיניו ערניות. השברולט זינקה בחריקת בלמים, עוקפת שתי מכוניות וכמעט מתנגשת במונית צופרת. ניידת המשטרה דלקה אחריו במהירות, כשהתנועה מפנה לה את הדרך. ג’ו נכנס בחריקה לרחוב צדדי, קפץ מהאוטו, ושלף את אקדחו. הוא הבחין במרפסת נמוכה של בית בגובה של כשתיים וחצי מטר מעל הקרקע. ג’ו רץ לעבר המרפסת משליך אליה את תיק העור ומזנק אחריו. ידיו תפסו את מדף הבטון שהיווה את רצפת המרפסת, אצבעותיו מחליקות מעט. ג’ו התאמץ והפעיל את כל כוחו. "אני ממש לא בכושר", השתנק, שיניו צמודות בחזקה, אך כוח הרצון שלו גבר על חולשתו, והוא התרומם אל המרפסת. הוא טיפס מעל המעקה החלוד, ונחת על הרצפה, כורע על ברך אחת. ג’ו הרים את אקדחו, ודרך אותו. "מצפה לכם הפתעה קטנה, חבריי השוטרים ... לא כל-כך קל לצוד זאב", לחש לעצמו, מתנשף, גופו דרוך. ידיו, שאחזו באקדח, לא זזו, והכוונת התמקדה במרכז הפתח הצר של הרחוב. לפתע פנתה ניידת לתוך הרחוב בחריקה, האורות על גג הרכב מהבהבים בחזקה. ירייה הדהדה כרעם בין הבניינים, והניידת התרסקה בחוזקה אל קיר הסמטה. קול צפירה צורם נשמע, כשראשו המחורר של הנהג נשמט על הגה המכונית.

לג'ו לא היה זמן להשתהות ולהרהר במצב החדש שכרגע יצר. הוא הרג שוטר, ומעתה ואילך כל שוטר בעיר היה אחריו עד שיתפס. בכל המבצעים והפעולות שלקח בהם חלק במשך השנים, הוא ירה באקדחו רק שלוש פעמים ולא הרג אף לא אדם אחד, עד לרגע זה. אך לג'ו לא היה זמן, את חשבון הנפש הוא יעשה מאוחר יותר. הוא טיפס בקלילות במדרגות החירום, והגיע לגג השטוח. בעודו מתחיל לרוץ מזרחה, מדלג מגג לגג, ממרפסת למרפסת, שמע את ניידות המשטרה מתקבצות ברחובות שמתחתיו.

ג'ו חמק בשקט דרך החלון הפתוח אל החדר האפלולי. האורות ממסך הטלויזיה הדומם ריצדו על הקירות ויצרו בחדר משחק צללים מוזר. ג'ו פשט את הז'קט, הניח את התיק על הרצפה, חלץ נעליו ונכנס למיטה הסתורה שבחורה מכורבלת שכבה בה.

"לכמה זמן חזרת הפעם?" שאלה הבחורה בקול מנומנם. "יש לנו מספיק זמן" ענה ג'ו וכרך את ידו סביב למותנה. הבחורה לא השיבה, ונענתה לנשיקתו באנחה חלושה.

סמנתה ישבה במכונית והמתינה. ג'פרי הסתובב בחוץ פוכר את אצבעותיו ומצית לעצמו עוד סיגריה, השביעית במספר בשעה האחרונה. כעת לא היה להם מה לעשות אלא להמתין. צלפים איישו את הגגות ברדיוס של ארבעה בלוקים, ניידות משטרה פיטרלו ברחובות, ושוטרי סיור סרקו את הדירות שבאיזור. היה זה עניין של זמן עד ש'הזאב' יפול לרשת הציידים.

ג'ו הניח בעדינות את ראשה הבלונדיני של הבחורה על הכר, ובכבדות נוקשה קם להתלבש. "המסמכים נמצאים במגירה השניה במטבח" אמרה הבחורה, בעודו שורך את נעליו. כן, אני יודע, כרגיל. "אני מניחה שאתה לא נשאר, אז אולי תן לי לפחות סיגריה כמתנת פרידה?" שאלה בקול מתגרה. ג'ו הוציא סיגריה וניגש לעברה. "קחי, כי אני הפסקתי לעשן" אמר, ונשק לה ארוכות. הוא חטף את התיק, ויצא מהחדר בלי להוסיף מילה. לפני שסגר את דלת הדירה יכלה לשמוע אותו מפטיר לעצמו "אני עוד אחזור".

ג'ו עצר מונית, והורה לנהג לנסוע לרציף 68. הוא הכניס לתיק את המסמכים שלקח מדירת הנערה בלי להעיף בהם מבט נוסף. הוא ידע שאיתם לא יהיו לו בעיות. אם יהיו צרות, הם יגיעו ממקום אחר. כשהגיע לרציף, שילם ג'ו לנהג והחל צועד למעגן הסירות הישנות. עוד לפני שהספיק ללכת מטרים ספורים כבר זיהה את הצלפים מתמקמים על גגות סדנאות תיקון הסירות. "הם נמצאים רק חצי צעד אחרי" חשב לעצמו. "אולי לא נתתי לשוטרים האלה את הכבוד המגיע להם". הוא לא השתהה והמשיך צועד בנחישות לעבר המעגן. "סאלי" נתגלתה לו בכל הדרה שאבד עם השנים. אמנם צבעה דהה והחלודה הופיע במקומות רבים מלספור, אך הוא אהב אותה בדיוק כמו לפני 30 שנה. הוא זינק בקלילות על הסיפון, ומיד חמק פנימה, לתאים שבבטנה. ג'ו ידע שהמשטרה בעקבותיו ומן הסתם, מקיפה את הנמל והאיזור, אך הוא היה צעד לפניה. לג'ו היו עדיין כמה קלפים בשרוולו ולא היתה לו כל כוונה להיתפס, לפחות לא היום.

זרקורים עצומים נדלקו ושטפו את הסירה באור מסמא. קול נשמע קורא ברמקול "ג'ו, כאן סמל ג'פרי רוד, אתה מוקף, צא בידיים מורמות". ג'ו חייך לעצמו וחשב "משום מה, המשפט הזה נשמע לי מוכר". הוא הכניס את תיק העור למיגרה, לחץ על כמה כפתורים בלוח השעונים שלפניו, תקע בחגורתו סכין שהוציא מהמגירה, וחיכה. ג'פרי חזר על הוראתו, אך לפני שהספיק לסיימה נקטע, קול אישה נשמע ברמקול "ג'ו, בחייך, תצא ונגמור את העסק. חבל שמישהו יפגע. אני מכירה אותך לא מהיום, ואני יודעת שיש לך את מה שאנחנו צריכים. תן לי את זה ואנחנו נדאג לך". ג'ו היה מופתע לשמוע את סמנתה, אך הוא יותר הופתע לשמוע שהיא מכירה אותו, ואת מעשיו. "כנראה שהיא עלתה לי על הזנב לפני הרבה זמן" חשב לעצמו.

ג'ו יצא לאיטו אל הסיפון כשידיו מורמות באויר. מולו על הרציף היתה ערוך כוח שהיה יכול להלחם במדינה קטנה. ג'ו הבחין בסמנתה העומדת קרוב לרציף, ובג'פרי העומד לידה. עיניו של ג'ו סקרו את האיזור, ולכל מקום שהסתכל הבחין בשוטרים. "יופי ג'ו, עכשיו תקפוץ לרציף, וכולנו נוכל ללכת הביתה" אמרה סמנתה ברווחה. שני שוטרים החלו מתקרבים לנקודת הקשירה של הספינה לרציף. "לעזאזל, הם יכולים להפגע" חשב ג'ו "אני לא צריך עוד שוטרים מתים על אחריותי". הוא הביט בשעונו שעל ידו המורמת, "עוד דקה בדיוק" חשב לעצמו "אני צריך להרוויח קצת זמן".

"איך עלית עלי סמנתה?" שאל בקול חלש. "היית מסומן אצלנו כבר שנים, ג'ו. היה זה רק עניין של זמן עד שהיינו תופסים אותך", ענתה סמנתה. "באמת הגיע זמן לחופשה", הוסיפה מבודחת. ג'ו צחק, וכדרך אגב הגניב מבט נוסף לשעונו. עוד 30 שניות. "אולי ניקח את החופשה הזאת יחד" שאל בחיוך, "הרי לא גמרנו את מה שהתחלנו במלון" הוסיף. "הכל תלוי במה שתתן לנו, חומד" אמרה סמנתה. "את יודעת שהסיפור הזה גדול עליך. חבל שנכנסת למערבולת הזאת, עכשיו לא תוכלי לצאת" ענה ג'ו, ובדיוק ברגע שאמר זאת קפץ הצידה. מנגנון ההשהיה שתכנן ג'ו הפעיל נפצים ורימוני עשן שהיו ממוקמים על הרציף לפני הספינה ואלה יצרו מסך עשן ובלבול עצום ברב השוטרים. השוטרים החלו יורים לעבר הסיפון, ולא שמעו את צעקותיה של סמנתה הקוראת להם להפסיק. ג'ו מצא מחסה מאחורי לוח ברזל גדול אותו הכין מבעוד מועד. הוא הוציא את הסכין מחגורתו, וחתך את החבל הקושר את הספינה לרציף. המנוע שהופעל אוטומטית יחד עם הנפצים החל משיט את הספינה אחורה מהנמל. כל כוח המשטרה היה אפוף כעת במסך עשן כבד שמנע ממנו לראות את הספינה. הצלפים שעל הגגות ניסו לפגוע בג'ו אך ללא הצלחה. העשן הפריע להם וג'ו היה מוסתר.

ג'ו עמד על הסיפון, הביט על העיר המתרחקת והצית לעצמו את הסיגריה האחרונה בחפיסה. הוא קימט את החפיסה, והשליך אותה למים. "אני באמת צריך להפסיק לעשן" חשב לעצמו. הוא שאף עמוקות. "חופשה קטנה באמת לא תזיק לי עכשיו" חשב, והעשן עלה אל העננים האפורים שמעל.