מַעֲלִית

קומה ראשונה. השכנה מלמטה. ריח חזק של שום ובצל נכנס מיד אחריה. תמיד היא מעיפה בי מבט חטוף ולא בטוח שמצרפת אליו הנהון ראש קטן.

למה היא תמיד לובשת את הסמרטוטים האלה? אולי בגלל שהם סופגים את הריח של השום טוב יותר?

ולמי בעצם היא מבשלת כל היום את התבשילים שלה? אף פעם לא ראיתי את בעלה או את המשפחה שלה.

קומה שנייה. בני הזוג אבוטבול. זוג נשוי בסימן שאלה, אבל מזדיינים כל לילה בסימן קריאה. היא הפעילה מבין השניים, עולה לטונים גבוהים בטורים גבוהים. דווקא פנים מול פנים היא נראית שקטה ומופנמת, כנראה תלוי מול הפנים של מי...

קומה שלישית. הזקן שאשתו מתה לפני שנה. אין פעם שהוא לא משאיר אחריו שובל של מיץ-זבל כשהוא יורד לזרוק את הזבל. אולי אם הוא יתחתן עם השכנה מלמטה הם יוכלו להסריח אחד את השני? היא עם השום והוא עם המיץ זבל...

ומה העניין עם פתקי הנאצה שהוא תולה בחדר המדרגות, בשגיאות כתיב שרק הן לבדן יכולות להעביר אותי על דעתי... "כול הבניין הזה אנשים מלוחלחים! משאירים קקה של כלב בחצר"

קומה רביעית. המשפחה המושלמת שעברו לכאן לפני חודש מהסרט וולט דיסני שהם חיים בו. אבא, אמא, ילד, ילדה, כלב והמון כאבי ראש. היא תמיד חיוכים והוא תמיד חיוכים-מזוייפים. כאילו היה צריך אותם בבניין על מנת לאזן אותו מבחינה דמוגרפית. אישה לבדה, זקן בודד, בני זוג, אני בגפי ועכשיו גם הם, משפחה מהסרטים.

קומה חמישית. אני. המשורר, הציני, זה שיש לו מה להגיד על כל אחד בעולם חוץ מאשר על עצמו. מה אני עושה כאן בבניין הזה? איך הגעתי לכאן? האם אפשר להחלץ מנסיעות המעלית המעיקות האלה? למעלה ולמטה, למטה ולמעלה. מחייבות אותי לפגוש אותם, לראות אותם, לדבר איתם ולחשוב עליהם. כמו שורה בשיר, כמו חרוז, כמו מילה, כמו אות, כמו הברה, כמו מוזה.