נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה פְּגִישָׁה רִאשׁוֹנָה

חיים עלה לגובה מטרים ספורים מעל האספלט השחור. בגובה כזה, העשן שעלה מהמכונית הנשרפת לא חסם לו את מרחב הראייה. בין הלהבות המתפרצות הוא הבחין במכונית האדומה שלו, כשחלקה הקדמי מתערבב עם הבזקי פח לבן, ככל הנראה מהמכונית השנייה.

בנוסף לגושי המתכת המשולבים זה בזה, האירו הלהבות את הכביש הצר, ממש עד העיקול שהיה זכרונו האחרון.

כששכחה האש מעט, לאחר מספר שניות, היה יכול להבחין בפלג גופו העליון נופל ממושב הנהג, מרוטש למראה. בכל סיטואציה אחרת היה המחזה מבהיל אותו, אך לאורם הפסטורלי של הלהבות המחזה היה אף רומנטי משהו.

ואז, ממש מתוך איזור המתכת השחורה, המעורבבת, במרכז המפגש הקטלני בין המכונות, היא עלתה. בתחילה, המבט המזוגג, התהייה לגבי המקום והזמן שמשנים את משמעותם לחלוטין, המבט הנדהם על המציאות שממשיכה תחתיה ולבסוף ההבנה שמחלחלת.

לאחר מספר שניות נוספות היא ראתה אותו. מבטיהם הצטלבו.

"כן, זה אני שבאתי מעבר לעיקול..."

"וזאת אני במכונית הלבנה...".

לא היה צורך לומר מילה.

"אצלי זה רק אני, האם אצלך, אה... ?"

"לא, אין עוד אף אחד, תודה לאל".

נבוכים, הבינו כי בחייהם לא הכירו, אך במותם נקשרו.