"שָׁלוֹם, שְׁמִי יוֹרָם"

אם לא הייתי אני, לא הייתי מאמין לעצמי כשהייתי שומע את הסיפור שלי. הוא יותר מדי מוזר מלהיות אמיתי. הייתי מוכן להישבע לכם בכל היקר לי ובכל ההון שבעולם, אבל בכל מקרה לא תאמינו... לכן, אספר לכם את התרחשות העניינים, בצורה אובייקטיבית כמובן, ואתם תשפטו לבד.

הכל התחיל בליל יום שישי לפני כחמש שנים. אני וכמה חברים טובים מהבסיס יצאנו למועדון.

שתינו, עישנו, רקדנו, צחקנו, וכמובן בחנו בעין חדה את הבחורות. אני, כמו חצי מהגברים במועדון, שמתי עין על בחורה שישבה על הבר. "אין לך אומץ, גם אם תהיה הגבר האחרון בעולם" הקניטו אותי חבריי. הסתכלתי עליה בין כל המוני הגברברים שעטפו אותה, וחשבתי לעצמי "תעשה את זה אין לך מה להפסיד" ובאמת לא היה לי.

תבינו, אני לא טיפוס ספונטני במיוחד, לא שיש סיבה מיוחדת לכך. אני נראה טוב, מצחיק ואפילו מנשק לא רע, אבל לגשת לבחורה הכי מבוקשת במועדון, זה לא אני. משום מה, הפעם הרגשתי שאעשה את זה, ואמרתי לחבר'ה בחצי חיוך "נפגש מחר בערב, ואז תתחננו שאספר לכם איך היה".

התחלתי להתקדם לעברה ופתאום עצרתי. הסתכלתי עליה וחשבתי "אני כאן, תסתכלי עלי". לפתע, כאילו יד הזיזה את ראשה, היא הסיטה את מבטה מהיפיוף התורן שדברה איתו והסתכלה ישר אלי. הייתי בהלם, כאילו זרקו פטיש ישירות למצח שלי. היא קמה מהכיסא, ועמדה במקום. חשבתי לעצמי "יופי, עכשיו תתקדמי לעברי". למרבה הפתעתי היא החלה צועדת לעברי. לא ידעתי אם הפנטתי אותה או שהכל בדמיוני, אבל אחרי מספר שניות שנמשכו כנצח היא הגיעה אלי וקרבה את אוזנה לפי. כל הבחורים שהיו איתה על יד הבר צפו בהשתאות. בלב רועד אמרתי "שלום, שמי יורם, והייתי שמח להכיר אותך". היא כרכה יד סביב כתפיי, ואמרה "גם אני הייתי מאד שמחה להכיר אותך".

אילו קיבלתי התקפת לב בו במקום היה נשאר חיוך רחב על שפתיי והייתי מת באושר. הייתי המום מתגובתה החיובית ומהקלות המזעזעת שבו נענתה להצעתי. החלטתי להמשיך בגישתי הישירה והובלתי אותה אל מחוץ למועדון. לא הסתכלתי אחורה, אבל אני בטוח שכולם הפסיקו לרקוד והביטו עלינו בהשתאות.

מכאן, הכל הלך מצויין ואולי אפילו בצורה מעוררת חשד. הלכנו לבית קפה קטן ושוחחנו שיחה קלילה. התברר כי היא מאד נחמדה ושיש לנו המון במשותף. לאחר כשעה היא הציעה להמשיך את השיחה בדירתה והסוף, כמו בסרטים.

אין ספק שזו הפעם הראשונה שמקרה כזה קרה לי, אבל בהחלט לא היתה זו הפעם האחרונה. אמנם חששתי שהיה זה צירוף מקרים ביזארי, או ליל ירח מלא ששיגע את הבחורה, אבל אחרי מספר פעמים הבנתי שהיה זה בגללי. בכל פעם שהבטתי על בחורה וחשבתי "הסתכלי עלי", היא היתה מפנה את מבטה וניגשת לעברי. משפט אחד קטן, והיא היתה נשבית בקסמיי. לאחר שפעם אחת עזרתי עוז ואמרתי לבחורה "זה רק היום, או שאת תמיד כל כך מכוערת?", הבנתי שלא משנה מה אני אומר להן, התוצאה תהיה זהה.

במשך השנים נעשתי דון ג'ואן לא קטן. היו לי מאות נשים. דוגמניות, מנחות טלויזיה, זמרות, והרבה בנות אנונימיות ומקסימות. נעשיתי מומחה לנשים. נתתי עצות לחברים, פיתחתי תיאוריות, ואפילו תכננתי לכתוב ספר או שניים. אין צורך להגיד שבשלב מסויים העניין נעשה משעמם, עד היום בו פגשתי את עליזה.

היה זה אחרי לילה בו בליתי עם דוגמנית מפורסמת שפגשתי בחתונה של קרוב משפחה. יצאתי לבית הקפה הקטן ברחוב בו אני גר, לשתות את הקפה של הבוקר ולקרוא עיתון. הזמנתי מהמלצר קפה הפוך וקראסון שוקולד, ושקעתי בעיתון.

לפתע הרגשתי צורך עז, מעין הכרח, להרים את ראשי מהעיתון. הרמתי את ראשי וסרקתי את בית הקפה. גברת כהן בפינה השמאלית, זוג צעיר לא מוכר ליד החלון ובחורה חמודה בשולחן מולי. שמתי לב כי הבחורה הביטה בי ועל שפתיה ספק חיוך. הסוודר הדק המוטל ברישול על כתפיה והחצאית הקצרה שלא מכסה את ברכיה שיוו לה מראה שובבי. פניה היפות לא היו מאופרות, אך בעיניה נראה ברק ושפתיה היו אדומות מטבען. השבתי לה מבט חמים והרגשת חמימות מתפשטת בגופי.

הרגשתי עצמי קם, וניגש אליה. נדמה היה לי ששמעתי אותה אומרת "גמל יכול להחזיק מעמד שבועיים בלי לשתות".

אני ועליזה מאורסים, ומתכננים להתחתן באוקטובר. לפעמים אני חושב שעליזה נשלחה לנקום בי בשם כל המין הנשי. איזו נקמה מתוקה.