בְּחִירוֹת

אלי ישב על כיסאו, ושיחק בשרביטו. "התקופה שאני הכי שונא בשנה היא תקופת החגים", חשב לעצמו. תקיעות השופר בראש השנה היו עושות לו כאב ראש, והצום ביום כיפור נעשה קשה משנה לשנה. הוא חיפש מסביבו אחר מלאך או שרף חולף שיביא לו כוס מיץ, אך נפש מתה לא נראתה באופק. היה נדמה שכולם נעלמו, כאילו בלעו אותם העננים. רעיון הרוטציה בקרב מלאכי הארמון נראה לו נחוץ מתמיד. פרצופים חדשים מגן-עדן ירעננו את המקום, ובמיוחד הדוגמנית המפורסמת שנהרגה בתאונת סקי… הוא החליק את הכתר על עיניו, ועמד לשקוע בתנומה מלאת חלומות, בדיוק כאשר השומר העומד בפתח האולם הכריז על בואו של בני.

מאז שאלי זכר את עצמו, בני תמיד היה לצידו. כשהיו קטנים היו הולכים יחד לכל מקום. שאר המלאכים לא כל–כך אהבו את בני, ואלי היה צריך לשכנע אותם לשתף גם אותו במשחק. לאחר שגדלו מעט, היו מתגנבים לגן-עדן ומציצים למקלחות של המלאכיות, אך בני תמיד גרם לכך ששרף כלשהו היה תופס אותם ומעיף אותם מהגן לכל הרוחות.

בני נכנס דרך דלתות העץ הכבדות שהשוער פתח לכבודו, והעניק לשומר בעיטה קלה ברגלו לאות תודה. הוא החל צועד בקלילות לעבר הכס בעודו שורק.

"בני, מה עכשיו? איזו צרה צרורה יצרת היום?" שאל אלי. בני לא ענה וניגש אל הכס. הוא כרע על ברכיו והרכין ראשו כשחיוך ענק נסוך על פניו.

"תרים את עצמך מהרצפה שלי, ותפסיק עם השטויות. אין לי כוח בשבילך עכשיו, יש לי כאב ראש עצבני" אמר לו אלי ברוגז. בני ידע כי אלי שונא את גינוני הטקס המקובלים, אך התנהג לפיהם, ולו רק כדי לראות את אלי מתפתל בכיסאו ומרגיש שלא בנוח. בני התרומם, ניקה את האבק מגלימתו והתיישב על ידית כיסאו של אלי.

"הכל בסדר?" שאל בני, "יש בעיות מיוחדות?"

"אין, לפחות עד שאתה הגעת..." ענה אלי ביובש.

"אז הנה יש לי בשבילך משהו שיוציא אותך מהשעמום. אני מתמודד נגדך בבחירות!".

"על איזה בחירות בדיוק אתה מדבר?" שאל אלי על סף נמנום.

"על המשרה שלך, כמובן" אמר בני, והביט על ציפורניו בדאגה. "אני חייב לטפל בגבריאל הזה שלך, הוא עוד פעם הרס לי את המניקור" הוסיף בקול רוטן.

אלי קם מהכס בהפתעה, ובכך גרם לבני ליפול מידית הכס ולהתגלגל במורד המדרגות.

"תראה מה עשית, עכשיו יהיו לי סמנים כחולים" יבב בני.

"תגיד לי, אתה השתגעת? איזה תעלול אתה מעולל? אין בחירות למשרה שלי. זה קבוע. תמידי. אתה מכיר את המושג נצח?! זה אני!" אמר אלי בכעס.

"דברתי עם אליהו ומרדכי, והם אמרו שפעם, בתקופת דוד שלמה, היו בחירות כל מאה שנה, אך סבא של סבא של סבא של סבא שלך החליט שהמשטר צריך להיות מונארכי. הם בדקו בספרים ומצאו שרק הכנסת הגדולה יכולה לבטל החלטה זו בהצבעה דמוקרטית. לפני כשעה הם הצביעו על כך, וביטלו את ההחלטה הזו".

"מה, איך… מי אחראי… למה אני לא יודע כלום… תמצאו לי את מרדכי ואליהו? אני רוצה לדבר איתם" שאג אלי.

"זאת תהיה בעיה קלה", אמר בני מאדישות והמשיך לטפל בציפורניו האומללות. "הם, וכל שאר חברי הכנסת הגדולה לא נמצאים בארמון".

"איפה הם?" כמעט וצרח אלי.

"בגן-עדן. לפני שבוע הבטחתי להם ביקור קטן. יש לי שם קשרים עם אחד השומרים, והוא אמר שהוא יקח אותם לכל המקומות היפים, המקלחות של הנשים, חדרי המנוחה, הסאונה, אתה מבין את הכוונה… זאת היתה מתנה קטנה ממני אליהם".

"מנוול אחד. זהו שוחד. לא קביל. בלתי אפשרי. הכל מבוטל".

"אה… בעניין הזה אתה טועה. הם הסמכות העליונה. אף אחד לא יכול לערער על החלטתם בעניין זה, אפילו לא אתה. כדאי שתתחיל להתכונן, הבחירות בעוד שבועיים. נתראה בקלפי, אלי ". אמר בני, וירד מהבימה.

"מה… זה… לא… בני, אתה לא יכול לעשות לי את זה. מה עם כל הפעמים שהצלתי אותך? הם אף פעם לא רצו לשתף אותך בני... אין לי הכשרה אחרת... בני? אני לא יכול לעשות עכשיו הסבת מקצוע, אפילו אין לי תואר ראשון. בני, בבקשה…"

"נתראה בקלפי!" צעק בני, בעודו צועד לעבר היציאה, שורק כהרגלו.

השוער פתח את הדלתות במהירות ונסוג אחורה, מגן על רגליו בעזרת כידונו. בני יצא מהאולם, וניתן היה לשמוע את שריקתו מהדהדת ברחבי הארמון.

אלי חבט בידית כיסאו בחוזקה, ושאג בקול שכל תושבי השמים יכלו לשמעו "תשיגו לי את הכנסת הגדולה, עכשיו!"

שבוע ימים ניסו חברי כנסת גדולה לחפש בספרים מוצא מהבוץ אליו הכניסו עצמם, אך ללא מוצא. אלי הסביר להם שוב ושוב איך יראה הארמון, השמים וכל העולם אם בני יזכה בבחירות, אך ללא הועיל. לא היה מוצא. השעות שבילו חברי הכנסת הגדולה בגן-עדן נראו להם עכשיו כייסורים קשים מנשוא, ולא כאושר עילאי כפי שחשבו אז. ייאושו של אלי גבר, ובלית ברירה הוא החל מכין עצמו למערכת בחירות.

שבעה ימים אינם תקופה ארוכה מספיק כדי להתכונן למערכת בחירות, לכן אלי הזעיק מגן-עדן כל מי שיכול היה לעזור לו. בראש מערכת הבחירות שם את משה רבנו ואת צ'רצ'יל כיועץ אסטרטגי. פרויד עמד בראש צוות שניסה לפצח את אישיותו המורכבת של בני ואינשטיין עבד על עריכת סקרים ושאר סטטיסטיקות. סטיב ג'ובס היה אחראי על הקמפיין התקשורתי.

גדולי העולם התגייסו לעזרתו, אך קמטי הדאגה לא נעלמו ממצחו. נודע לו כי בני נראה מתרועע עם אדולף, המן וסטאלין מהגהינום, אך הוא ניסה להיות אופטימי ולהתמקד בקמפיין של עצמו.

יום הבחירות הגיע, ואלי היה לחוץ מתמיד. מהטמה גנדי ניסה לשחרר מעט לחץ זה בעזרת מדיטציה, אך ללא הועיל. אלי סילק מעליו את כל יועציו, הסתובב סביב כיסאו בעצבנות, וכל הזמן חזר והביט בשעונו.

"מתי נגמרת ההצבעה?" שאג.

"בחצות היום, מלכי" השיב בקול רועד השוער בקצהו השני של האולם.

"ומה…" החל אלי לשאול באותו קול רועם.

"אחד עשרה ושלושים, מלכי" נכנס השוער לדבריו. "הוד עצבנותו" סינן בלחש.

חצי שעה העביר אלי במשחק עם טבעותיו וכתרו הזהוב, ובדיוק בחצות היום נכנס זקן המלאכים והכריז "ספירת הקולות החלה, הוד נצחיותך".

"אל תהיה כל כך בטוח בזה" חשב אלי לעצמו, ושקע עוד יותר בכיסאו.

לקראת שקיעת החמה החל השוער להכריז על בואם של עוד ועוד מלאכים שהגיעו לארמון כדי לשמוע את תוצאות הבחירות. ראשונים הגיעו יועציו של אלי והמשתתפים בקמפיין הבחירות שלו. אחריהם הופיעו חברי הכנסת הגדולה כשראשים שפופים והם שקטים כדגים.

עוד אורחים חשובים זרמו לאולם עד שהיה גדוש ומלא. התברר לאלי כי בזמן שהיה עסוק במחשבה איך להישאר בשלטון, פמליית מלאכיו הכינה טקס על-פי כל כללי הספר. חצוצרנים עמדו בצדי האולם, משמר כבוד הסתדר על-יד הדלת, שטיחים נפרסו וכיסאות הוצבו במהירות במרכז האולם. האורחים היו לבושים במיטב מחצלותיהם ודיברו ביניהם בקולניות. "הם מחכים לעליית המסך" חשב אלי, "לדידם זוהי רק הצגה. אין הם יודעים כי חיי עומדים על הפרק?!"

אחרון חביב נכנס בני, לבוש בגלימתו ההדורה כשאחריו כל עוזריו. הם צעדו בחזה נפוח ומבט גאה בעוד כולם מביטים עליהם בבוז. אחד אחד תפסו את מקומותיהם ובני עלה לבימה לצד אלי.

אפלטון תפס את מקומו לצידם ובידו קלף התוצאות. משמר הכבוד הקיש בכידוניו על רצפת האולם, ומיד השתרר שקט. ללא הקדמות רבות החל אפלטון קורא מהקלף. הוא החל קורא על שלטון מלכות השמים והארץ, משמעות הצדק והבחירה החופשית והמשיך קורא על נושאים רבים, מתקרב לאיטו לתוצאות הבחירות.

זיעה ניגרה מכל גופו של אלי והוא הרגיש אותה מעקצצת על עורו. לצידו, בני נראה רגוע מתמיד, מחייך את החיוך האידיוטי שלו. "אילו היה באפשרותי להכנס איתו לבד לחדר אחר…" חשב אלי לעצמו. "איך הוא מעז לעשות דבר כזה לי, לחברו היחיד בכל השמים?" התרגז. "כפוי טובה שכמותו, אני עוד אראה לו בכל מקרה. לא משנה מה יהיו התוצאות, אני…"

קריאתו של אפלטון לכל הנוכחים לקום על רגליהם לקראת ההכרזה על התוצאות, קטעה את מחשבותיו של אלי, והוא סידר את שולי גלימתו בעצבנות.

"אנו, תושבי השמים, מכריזים כי מלכנו הבא יהיה…" אלי עצם בחוזקה את עיניו וציפה לגרוע מכל.

לפתע הרגיש אלי מרפק חד נתקע בצלעותיו. הוא פקח את עיניו, רק לראות את פניו המחייכות של בני מביטות אליו. אפלטון הפסיק את קריאתו מהקלף, קיפל אותו והכניס אותו בין קפלי גלימתו. אלי חשב שהתוצאות הוקראו, ומרוב מתח הוא לא שמע אותן. הוא הושיט את ידו לברך את בני, אך בני לא השיב לא יד אלא סינן מבין שיניו "מטומטם אחד, עדיין לא קלטת מה קורה כאן?" אלי, המום, הביט אליו ושאל "לא, מה?" בני פנה לקהל העומד והרים ידיו כמנצח. כמקהלה מאומנת היטב פצח הקהל בשיר "יום הולדת שמח".

אין צורך להרחיב בתיאורים אודות החגיגות שנערכו בארמון בשבוע שלאחר "הבחירות". כיסאו של בני הונח לצד כיסאו של אלי, ושניהם ישבו מחובקים במשך כל השבוע.

ביום האחרון לחגיגות, בעודם מניפים כוס מלאת נקטר, לחש אלי באוזנו של בני "הפעם אני דווקא שמח שפתחתי פה לשטן".