תִּבְכֶּה קְצָת

תִּבְכֶּה קְצָת,

לָמָּה לֹא?

תִּפְתַּח אֶת הַבֶּרֶז וּתְשַׁחְרֵר

אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁאַתָּה אוֹגֵר,

אֶת הַדְּמָעוֹת שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר בַּאֲחוֹרֵי הָרֹאשׁ,

לְיַד הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁאַתָּה לֹא רוֹצֶה לִפְגֹּשׁ.

תִּבְכֶּה קְצָת,

זֶה עוֹזֵר.

מָתַי בָּכִית בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?

אַתָּה בֶּן אָדָם, לֹא מְכוֹנָה.

זֶה בָּרִיא לִבְכּוֹת מִדֵּי פַּעַם.

זֶה מוֹצִיא אֶת כָּל הַכְּאֵב וְהַזַּעַם.

תִּבְכֶּה קְצָת,

אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת.

אֲפִלּוּ דִּמְעָה אַחַת קְטַנָּה,

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

כִּי אִם לֹא תִּבְכֶּה בְּעַצְמְךָ,

אֲנִי אֶהְיֶה חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ לִבְכּוֹת בִּשְׁבִילְךָ.